ב"ה
טור לפרשת צו

כותרת: הניקיון מלכלך

"יוסי, בבקשה, הורד את הפח", פונה אמא ליוסי בעיצומן של עבודות הניקיון. "לא רוצה", מתלונן הילד, "אני מעדיף לעשות דברים אחרים, ובלבד שלא לרדת למטה!".

הויכוח הזה בודאי מוכר לכם מקדחת הניקיונות של ערב פסח. למעשה, לא רק בניקיון בבית עולה השאלה מי יעשה עבודה כזו או אחרת. גם במשכן, היו עבודות נעימות יותר ופחות. כך למשל, היה צורך בכל בוקר לפנות את האפר שהצטבר על המזבח משריפת הקרבנות ביום הקודם. את ה"דשן" (אפר הקרבנות) היו מוציאים אל "מחוץ למחנה".
אומרת התורה בפרשתנו, כי לפני הוצאת הדשן, על הכוהן להחליף את בגדיו. מדוע?
מסביר רש"י: "בגדים שבישל בהן קדרה לרבו, אל ימזוג בהן כוס לרבו". כלומר, יש הבדל בין הבגדים בהם משתמש מי שמגיש את האוכל בתוך הסעודה; לבין הבגדים אותם לובש מי שמכין את הסעודה, כמו בישול האוכל שנעשה במטבח.
בעוד שהקרבת הקרבנות היא 'חלק מהסעודה' עצמה ונעשית בתוך המקדש, הוצאת הדשן נעשית מחוץ למחנה והיא מהווה רק נקיון המזבח והכנתו לקרבנות היום החדש, ולכן נדרשה החלפת הבגדים.
לכאורה, כשם שיש להחליף את הבגדים לפני הוצאת הדשן, מן הראוי שיוחלף גם הכוהן, ואת הדשן יוציא כוהן אחר. למרות זאת, אותו כוהן שעסק בעבודה במקדש פנימה יכול להיות זה שיפנה את הדשן החוצה.
יש כאן מסר חשוב. אדם, מטבעו, מעדיף לעשות את העבודות הנוחות והעיקריות, ולהשאיר לאחרים את 'העבודה השחורה'. הוא מעדיף להגיע מיד לקדמת הבמה, מבלי להכין את הדברים מאחורי הקלעים.
מלמדת אותנו התורה, כי לא די בקיום מצוה, יש ליטול חלק גם בשלבי ההכנה המקדימים למצוה. אם אלו ההכנות לשבת, או בניית סוכה ואפילו… הניקיונות של פסח.
דוגמה בולטת לכך ראינו אצל רבי חייא. הוא זרע פשתן בעצמו כדי להכין רשתות, צד בעלי חיים ועיבד בעצמו את העורות כדי להכין קלף עליו כתב ספרי קודש. רק לאחר מכן, פנה ללמד את ילדי ישראל מהספרים שהכין.
אפילו הקב"ה לא השאיר לאחרים לעשות את המלאכה.
אנו אומרים בהגדה: "ויוציאנו ה' ממצרים, לא על ידי מלאך, ולא על ידי שרף, ולא על ידי שליח, אלא הקב"ה בכבודו ובעצמו".
אז קדימה, להפשיל שרוולים, להחליף בגדים, ולעבודה.