ב"ה
טור לפרשת ויקרא
כותרת: עולים לכיתה א'
מי לא זוכר את ההתרגשות הזו, התרגשות של ילד העולה לכיתה א'. חתן השמחה מגיע לבית הספר, מלווה בהורים הנרגשים, ומתחיל לשאול שאלות.
אז נכון שאנו נמצאים כעת באמצע שנת הלימודים, אבל על פי המסורת, ילדים קטנים מתחילים ללמוד תורה דווקא מספר ויקרא, אותו אנו מתחילים לקרוא בשבת הקרובה.
מסופר, כי כאשר הרבי ה'צמח צדק' (השלישי בשושלת חב"ד) היה ילד קטן, הביא אותו סבו הגדול, בעל התניא, אל ה'מלמד' ללמוד תורה. כאשר התחילו ללמוד את ספר ויקרא, צדה את עינו של הילד האל"ף הקטנה הכתובה במילה "ויקרא", והוא שאל את סבו לפשר הדבר.
בעל התניא הרהר והשיב לנכדו: בספר דברי הימים כתובה המילה "אדם" עם אל"ף גדולה, שכן אדם הראשון היה מודע לחשיבותו העצמית, ולכן נפל בחטא עץ הדעת. גם משה רבינו הכיר את מעלותיו האישיות, אולם ידע שמעלות אלו ניתנו לו משמים, וחשב שאילו אדם אחר היה מקבל את המעלות שלו – היה הוא מגיע להישגים גדולים יותר. לכן המילה "ויקרא" כתובה עם אל"ף קטנה.
לכאורה דו-שיח פשוט בין הסב והנכד. אבל מאחוריו מסתתרת תובנה חשובה, רבת-משמעות.
מקובל לפרש את המושג "ענווה" במשמעות של "אני לא שווה כלום". אדם עניו אמור להיות חלש אופי, חסר עמוד שדרה, שמרגיש כי אין לו מעלות אישיות וכולם טובים ממנו.
מלמד בעל התניא כי ענווה אינה חולשה, והעניו אינו מסכן. משה רבינו הכיר את מקומו, וידע היטב שהוא חכם יותר מכולם, שהוא קדוש יותר מכולם ושיש לו נשמה גבוהה מכולם. לפיכך הייתה לו עוצמה ותקיפות חסרת פשרות, והוא הנהיג את העם ברמה. אלא שחשב לעצמו, שהמעלות הללו אינן מעשה ידיו, ואם מישהו אחר היה מקבל אותן – היה עושה את הדברים טוב יותר ממנו.
זה התמהיל הנכון בין ענווה ועוצמה. מצד אחד על יהודי להכיר את מעלותיו העצמיות בתור יהודי, ולקיים מצוות מתוך גאון יעקב, מבלי להתבייש מאיש; מצד שני יש לדעת כי מעלות אלו הן מתנה מלמעלה, ויתכן מאוד שאדם אחר היה מגיע להישגים גדולים יותר עם מעלות כמו שלו.
ובשתי אותיות: גם אל"ף גדולה, גם אל"ף קטנה.
מסופר, כי כאשר הרבי ה'צמח צדק' (השלישי בשושלת חב"ד) היה ילד קטן, הביא אותו סבו הגדול, בעל התניא, אל ה'מלמד' ללמוד תורה. כאשר התחילו ללמוד את ספר ויקרא, צדה את עינו של הילד האל"ף הקטנה הכתובה במילה "ויקרא", והוא שאל את סבו לפשר הדבר.
בעל התניא הרהר והשיב לנכדו: בספר דברי הימים כתובה המילה "אדם" עם אל"ף גדולה, שכן אדם הראשון היה מודע לחשיבותו העצמית, ולכן נפל בחטא עץ הדעת. גם משה רבינו הכיר את מעלותיו האישיות, אולם ידע שמעלות אלו ניתנו לו משמים, וחשב שאילו אדם אחר היה מקבל את המעלות שלו – היה הוא מגיע להישגים גדולים יותר. לכן המילה "ויקרא" כתובה עם אל"ף קטנה.
לכאורה דו-שיח פשוט בין הסב והנכד. אבל מאחוריו מסתתרת תובנה חשובה, רבת-משמעות.
מקובל לפרש את המושג "ענווה" במשמעות של "אני לא שווה כלום". אדם עניו אמור להיות חלש אופי, חסר עמוד שדרה, שמרגיש כי אין לו מעלות אישיות וכולם טובים ממנו.
מלמד בעל התניא כי ענווה אינה חולשה, והעניו אינו מסכן. משה רבינו הכיר את מקומו, וידע היטב שהוא חכם יותר מכולם, שהוא קדוש יותר מכולם ושיש לו נשמה גבוהה מכולם. לפיכך הייתה לו עוצמה ותקיפות חסרת פשרות, והוא הנהיג את העם ברמה. אלא שחשב לעצמו, שהמעלות הללו אינן מעשה ידיו, ואם מישהו אחר היה מקבל אותן – היה עושה את הדברים טוב יותר ממנו.
זה התמהיל הנכון בין ענווה ועוצמה. מצד אחד על יהודי להכיר את מעלותיו העצמיות בתור יהודי, ולקיים מצוות מתוך גאון יעקב, מבלי להתבייש מאיש; מצד שני יש לדעת כי מעלות אלו הן מתנה מלמעלה, ויתכן מאוד שאדם אחר היה מגיע להישגים גדולים יותר עם מעלות כמו שלו.
ובשתי אותיות: גם אל"ף גדולה, גם אל"ף קטנה.
