ב"ה
טור לפרשת ויקהל-פקודי

כותרת: גם מנהיג, גם שותף

מתי בפעם האחרונה ביקרתם בגן חיות? בפעם האחרונה שעשיתי זאת, צפיתי באריה, מלך החיות. לתומי חשבתי שאראה מולי בעל חיים דינאמי ופעיל, שזז במרץ ממקום למקום, כיאה למלך. מה רבה הייתה האכזבה כאשר לפניי נגלה אריה מנומנם וחסר פעילות. התברר, כי האריות סובלים מעצלות יתר ורוב שעות היממה הם פשוט ישנים.

עצלנותו של האריה, יכולה להדביק כל אדם המוגדר מנהיג. למנהיגים עלולה להיות נטייה לומר לאחרים מה לעשות, ולהרשות לעצמם להתעצל וליהנות מפירות העשייה של פעילי השטח.

תופעה מסוג זה מתוארת בפרשת השבוע (ויקהל). משה רבינו מוסר לעם את הוראת ה' לתת תרומות למשכן, וכולם אצים רצים להביא את נדבותיהם. ברשימת הנדבנים מופיעים אנשים ונשים, ורק לבסוף, אחרונים ברשימה, מוזכרים גם נשיאי השבטים. מסביר רש"י, כי אכן הנשיאים תרמו אחרונים. הם חיכו לראות מה יתרום הציבור, מתוך כוונה להשלים אחר כך את מה שיחסר. לאכזבתם, התרומות שבני ישראל הביאו היו די והותר, וכבר לא היה צורך ממשי בתרומת הנשיאים. הם קלטו שהייתה זו טעות, ובפעם הבאה כבר הביאו ראשונים.
במבט ראשון, הנשיאים פעלו כשורה. לפי תפיסתם, איש ציבור אמור לדאוג קודם כל לענייני הציבור, ורק לאחר מכן לענייניו האישיים. את התקדים יצר משה רבינו, שהיה יורד מהר סיני ופונה ישירות אל העם, מבלי לעסוק בענייניו הפרטיים. בהתאם לכך, בראש מעייניהם של הנשיאים עמדה הדאגה לתרומות הציבור, ואילו התרומה האישית נדחתה לסוף.
אולם רש"י קובע כי למרות כוונתם הטובה, מסתתר כאן גם אקט של "עצלות". הנשיאים באו מתוך תפיסה, שהם – כמארגנים ואחראים על הציבור – אינם צריכים ליטול חלק פעיל בהתנדבות עצמה, ויכולים לדחות זאת לשלב מאוחר יותר. תפיסה כזו נראית כתפיסה לגיטימית, אבל למעשה היא נובעת מתוך עצלות מוסתרת.
כל אחד מאיתנו הוא מנהיג – במשפחה, בחברה או בקהילה בה הוא נמצא. כמנהיגים, עלינו להפעיל אנשים ולארגן דברים ולהעדיף את טובת הציבור על פני טובתנו האישית. יחד עם זאת, חשוב גם לקחת חלק אקטיבי בעשייה ולא להסתפק בכתר הניהול. להיות גם מנהיג וגם שותף.
כי חכם – לומד מטעויות של אחרים