כותרת: הכלה שותקת
"הרי את מקודשת לי בטבעת זו, כדת משה וישראל", נשמע קולו הנרגש של החתן.
שום תגובה לא נשמעת מצד הכלה.
הכלה אינה מצהירה בחגיגיות "אהיה נאמנת לך כל חיי", וגם לא אומרת "אני מסכימה". ברגע המיוחד הזה, הכלה דווקא שותקת.
יש רגעים שבהם כל מילה מיותרת. בשתיקה טמונה עוצמה גדולה יותר מאשר בכל מילה אחרת.
רגע כזה התרחש השבוע לפני אלפי שנים, לקראת הנישואין של הקב"ה עם בני ישראל במתן תורה. בראש חודש סיון, הגיעו בני ישראל אל הר סיני. נוצרה אז אחדות מוחלטת בעם, ולאחר מחלוקות ומריבות – לפתע הם חשו "כאיש אחד בלב אחד".
הפתגם העממי אומר "שני יהודים, שלוש דעות". בדרך כלל, היו ויהיו חילוקי דעות ומחלוקות. אחד חושב כך, שני חושב אחרת. היא רוצה משהו, הוא מתעקש שיהיה אחרת. רגע של אחדות מוחלטת הוא רגע נדיר במיוחד. הרגע הזה התרחש לקראת מתן תורה, כאשר בני ישראל חנו מול הר סיני.
גם משה הכיר בגודל הרגע, והעדיף לשתוק. התלמוד מתאר כי בכל אחד מהימים שקדמו למתן תורה, כינס משה את העם ודיבר בפניהם כהכנה למעמד המיוחד. אולם, דווקא בראש חודש סיוון – ביום שבו הגיעו להר סיני – משה בחר לשתוק מפני חולשת הדרך של בני ישראל.
לפי הפשט, מדובר בחולשה פיזית שבאה כתוצאה מהדרך אל הר סיני. אך במבט מעמיק יותר, החולשה הזו מעידה על מאמץ נפשי גדול שהיה כרוך בהגעה אל האחדות הנכספת. כדי לעבור ממצב של מחלוקת למצב של אחדות, נדרש כל יהודי לעבור בנפשו כברת דרך משמעותית.
אין פלא אפוא שברגע כזה בחר משה בשתיקה. הוא הבין כי כל מילה נוספת רק תגרע מהאחדות המופלאה שנוצרה.
ההיסטוריה חוזרת. את השבת הקרובה נציין כולנו כ'שבת אהבת ישראל'. הרבי מליובאוויטש קרא להתאסף יחד בזמן סעודה שלישית ל"שבת אחים גם יחד", ובהזדמנות זו לדבר ולעורר את הלב לאחדות ואהבת ישראל.
כך ננסה לשחזר את אותה תחושה מופלאה של "כאיש אחד בלב אחד".
