תגובה אחת

1. פרשת "אחרי מות קדושים"
   "קדושים תהיו, כי קדוש אני ה'…
   פרשת השבוע מבהירה, כי כל מעשיו של האדם היהודי , – רק מקרבים אותו אל גבול הקדושה.
   מה פשוט יותר מן הצוו האנושי – "ולפני עור לא תיתן מכשל"
   וכי קיים אדם גס רוח וחסר לב, המסוגל, בכלל, להטעות עיוור אומלל בדרכו?
   אולם, הפסוק עמוק ורחב יותר ממשמעותו הגלויה:
   "לפני עיוור – לפני סומא בדבר… היה נוטל ממך עצה, אל תיתן לו עצה, שאינה הוגנת לו,
   שמא תאמר: עצה טובה אני נותן לו, הרי הדבר מסור ללב, שנאמר "ויראת מאלוקיך אני ה'
   ובכן, "עיוור", הוא שם תואר לנתון במצוקה, הזקוק לעצה טובה שתאיר לו פתרון לבעייתו,
   היינו עיוור – "סומא בדבר".
   אם הוא סומך עליך ואתה מטעה אותו, בגלל אינטרס אישי וכדומה, יהא בעיניך מעשה זה בדיוק כאילו הנחת אבן ממש לפני עיוור, העובר ברחוב.
   ועוד למדו:
   "ולפני עיוור לא תיתן מכשול, – במכה לבנו הגדול הכתוב מדבר"
   "אמר רב יהודה אמר רב: כל מי, שיש לו מעות, ומלוה אותן שלא בעדים, עובר משום 'ולפני עור לא תיתן מכשול'"
   אלו שתי דוגמאות נוספות, מן המכלול. דוגמאות, המצביעות על היקף המושג – "עיוור".
   המכה את בנו עלול להכשילו בעוון חמור ביותר.
   הבן עלול חלילה לאבד שליטה ובתגובה להכות את אביו.
   האב, במעשיו, גרם לבנו שיחטא.
   הוא הוא שדחף אותו למצב של עיוורון.
   כך הוא המלווה את חברו בלא עדים.
   חסרונה של העדות פותח פתח להתעלמות הלווה מחובת פירעון ההלוואה.
   הלא איש זולת המלווה אינו ידוע על קיומה. תשוקת הממון אף היא עיוורון. ומי הכשילו? המלווה.
   הנה כי כן, רקמת היחסים העדינה והאנושית,
   שהאדם נקרא בפרשה זו לטוותה, יוצרת את אדרת הקדושה.
   היא, התביעה, להיות אדם במלוא זקיפות קומתו המוסרית.
   שבת שלום