חיים הבר לראש השנה

חיים הבר לראש השנה

טור לפרשת נצבים-וילך, לקראת ראש השנה

כותרת: איך עושים שנה טובה?

בימים אלו מאחלים הכול זה לזה 'שנה טובה ומתוקה'. גלויות ברכה עוברות מיד ליד, ולחלקם אף מצורפת צנצנת דבש קטנטנה, לקראת התחלת השנה החדשה. זה הזמן לבדוק מדוע חוגגים את ראש השנה דווקא בתאריך א' בתשרי.

עיון קצר במחזור מגלה כי ראש השנה הוא יום בריאת העולם, כפי שאנו אומרים בתפילת מוסף "זה היום תחילת מעשיך". אולם עיון מעמיק במקורות מלמד כי היום הראשון לבריאה היה כמה ימים קודם לכן, בתאריך כ"ה באלול. במשך חמישה ימים נברא עולם ומלואו, וביום השישי לבריאה – א' תשרי – נברא אדם הראשון.

מדוע אפוא נקבע ראש השנה ביום האחרון לבריאה, וכיצד אפשר להגדיר אותו בתור "תחילת מעשיך"?

המדרש מספר כי ביום השישי, מיד לאחר שנברא אדם הראשון, הוא אסף את כל בעלי החיים וכל הברואים בעולם ואמר להם: "בואו נשתחווה ונכרעה לפני ה' עושנו". בכך, קיבלה הבריאה על עצמה את מלכותו של הקב"ה. לכן אנו אומרים מידי יום שישי, בקטע 'שיר של יום', את הפסוק "ה' מלך גאות לבש".

זו הסיבה שיום בריאת האדם נחשב כיום הראשון של הבריאה. אומנם כבר לפני כן היה עולם כמעט מושלם, עם יום ולילה, ים ויבשה, שמש וירח, עצים וצמחים, דגים ועופות. אולם לכל אלו אין שום משמעות אם הם מנותקים מהקב"ה. כאשר אדם הראשון המליך את ה' על כל הבריאה, או אז הוא יצק תוכן וחשיבות לעולם כולו. רק אז העולם נברא באמת.

כל אדם נקרא "עולם קטן" (מיקרו-קוסמוס). רוב זמנו של אדם 'מבוזבז' על הצד הגשמי של החיים, כמו אכילה ושתייה, עבודה, שינה וכדומה. רק חלק קטן מהחיים מוקדש לרוחניות. אולם כאשר אדם מקבל על עצמו עול מלכות שמים, או אז הוא מעניק משמעות לכל חלקי החיים: האוכל כשר, העבודה נעשית ביושר יחד עם נתינת צדקה, ואפילו השינה היא לשם שמים.

כשם שכל שנה נפתחת בהכתרת הקב"ה למלך עלינו, בראש השנה, כך הצעד הראשון בכל יום הוא קבלת עול מלכות שמים, באמירת "מודה אני לפניך מלך חי וקיים". כך אנו הופכים את השנה כולה לשנה טובה באמת, ואת היום כולו ליום טוב באמת.

כתיבה וחתימה טובה, לשנה טובה ומתוקה!

הדפס או שתף ברשתות החברתיות וגם בוואצ-אפ. אם מצאתם אי דיוקים בכתבה או שחסר מידע או בא לכם להוסיף לכתבה אנא כתבו לנו בתגובות.
  •  
  •  
  •  
  •  
  •  
  •  
  •  
  •  
  •  
  •  
  •  
  •  
  •   
  •  
  •  
טיול בניו יורק
כנסו לקרוא חוויות של מטיילים
המלונית של צבי בניו יורק
נוח לכיס ונוח לטיול

 

לפוסט הזה יש תגובה אחת

  1. * משל צעקת הבן האובד *
    הוא היה בנו יחידו של המלך. בן חכם וסקרן, שרצה ללמוד את כל החכמות ולהכיר את הגוונים השונים שבבני המדינה. המלך צייד אותו בכסף וזהב ושלחו לסייר ברחבי הממלכה.
    אך הבן החל להתרועע עם איכרים נבערים, שקע בחיי הוללות וריקנות ובזבז את כל כספו, עד שנשאר בעירום ובחוסר-כול. בצר לו, החליט לחזור אל אביו ולבקש מחילה וסליחה על מעלליו.
    ואכן, הצליח הבן להגיע עד שער המלך. אך במשך השנים נשתנה מאוד, ואיש לא הכיר בו עוד את הנסיך האובד. נוסף על כך, גם שכח את השפה המיוחדת שבה דיברו בארמון המלוכה, ולא היה יכול לדבר עם השומרים.
    במר-נפשו החל הבן לבכות ולצעוק בקול גדול – צעקה מעומק הלב, בלי מילים. לפתע שמע המלך את קולו של בנו! הוא יצא אליו, נשקו וחיבקו והכניסו חזרה אל הארמון.
    זה משל של הבעל-שם-טוב על מהותה של תקיעת השופר.
    המלך – זה הקדוש-ברוך-הוא. הבן – אנחנו. הקדוש-ברוך-הוא שלח אותנו לעולם- הזה, כדי שנקיים תורה ומצוות ונתעלה. אך קורה שאנחנו מתרחקים מהאמת, עד שנשכחת מאיתנו אפילו ה'שפה', הדרך להתפלל נכון אל ה'. ואז, בצר לנו, אנו פשוט צועקים.
    זו תקיעת שופר – צעקה עמוקה ופנימית, שמעוררת את רחמי ה', ושבזכותה הוא מראה מחדש את חיבתו לעמו ומוחל וסולח לנו על כל מה שהיה.
    מוזמנים לשתף

כתיבת תגובה

חיים הבר

חיים הבר, רכז שיעורי תורה בחב"ד לובבאיטש

אם מצאתם אי דיוקים בכתבה או שחסר מידע או בא לכם להוסיף לכתבה אנא כתבו לנו בתגובות