"חטא" בני אהרן
בתחילת פרשתנו: אחרי-מות נאמר "וידבר גו' אחרי מות שני בני אהרן, בקרבתם לפני ה', וימותו". ולכאורה צריך ביאור: לאחר שכבר נאמר "אחרי מות שני בני אהרן", מדוע כופל הכתוב ואומר "וימותו"?
ויש לבאר זה על פי דברי האור החיים הק' (ריש פרשתנו), שמיתת בני אהרן באה מחמת דביקותם הגדולה בהקב"ה. וכלשונו: "שנתקרבו לפני אור העליון בחיבת הקודש ובזה מתו, והוא סוד הנשיקה, שבה מתו הצדיקים . . הגם שהיו מרגישים במיתתם לא נמנעו מקרוב לדביקות נעימות עריבות ידידות חביבות נשיקות מתיקות עד כלות נפשם מהם". ונמצא, שמיתתם לא הייתה ענין של עונש, כי אם שנתקרבו לה' עד כלות הנפש ממש.
וזה שהתקרבות זה נחשב ל"חטא" אין זה חטא כפשוטו, אלא חטא מלשון חסרון (ראה רש"י ויצא לא, לט ועוד), כי תכלית הכוונה בבריאת האדם היא, שביחד עם התשוקה והצימאון הגדולים לדבוק בה' עד כלות הנפש ממש, נדרש מהאדם שבשעת הדביקות עצמה יראה וידאג שלא לבוא לכלות הנפש ומיתה ממש, כי אם שישוב אחר כך להמשיך לקיים את התורה והמצוות, שניתנים לקיום רק כשהנשמה מלובשת בגוף.
וזה הי' "חטא" בני אהרן, שאף שידעו שהתקרבותם תביא להיפרדות הנפש מהגוף, מ"מ, לא נמנעו מהתקרבות זו, והלכו בדביקותם בהשי"ת עד כלות הנפש ממש, ולא באופן שיחזרו לקיום התורה והמצוות בעולם הזה (ראה ד"ה אחרי מות תרמ"ט (לכ"ק אדמו"ר מוהרש"ב נ"ע). לקוטי שיחות ח"ג עמ' 988).
ועל פי זה יש לבאר מה שמוסיף הכתוב תיבת "וימותו", שבזה בא לרמז, שהחיסרון היחידי בעבודתם הי' "בקרבתם לפני ה' וימותו" – שהמשיכו בהתקרבותם "לפני ה'" גם כשראו שמגיעים לידי מיתה בפועל (וראה גם מ"ש באוה"ח שם). ובזה מובן ומודגש באופן ברור, שבהתקרבות והדביקות עצמם, לא רק שלא הי' בהם חסרון, כי אם שהי' זה ענין נעלה וגבוה עד מאוד, "בקרובי אקדש".
(ע"פ ספר השיחות תש"נ ח"ב עמ' 428 ואילך)
