בנוסח ההגדה אומרים "בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים".
ובחיוב זה ד"כאילו יצא ממצרים" ישנו לימוד נפלא לעבודת הבורא:
ביציאת ישראל ממצרים מודגש ענין הבטחון הבלתי רגיל בקב"ה. וכפי שבא הדבר לידי ביטוי בכך שעם שלם, רבבות אלפי בני אדם, אנשים נשים וטף, עזבו בבת אחת ארץ נושבת, ארץ שהיתה מבורכת בכל הצרכים הגשמיים, ויצאו לדרך רחוקה, בלא מזון ובלא צידה – אך ורק מתוך אמונה פשוטה בדבריו של משה רבנו בשמו של הקב"ה; ולבסוף דוקא כך הגיעו ישראל לארץ זבת חלב ודבש.
וזהו יסוד חשוב בעבודת האדם. דהנה, אמרה תורה "בכל דרכיך דעהו", היינו שבכל צעד ושעל מורה התורה את דרכו של האדם בעולמו. ולעיתים עולה בליבו הקושיא, הלא חי אנוכי בעולם שבו יש תחרות ומאבק קיומי מכל צד ופינה, ונתון אני במקום ובסביבה בהם יש כללים מסויימים איך אוכל לקיים את עצמי ולנהל את חיי, ואיך יכולני להתחייב שכל הנהגותיי בכל רגע יהיו נקבעים רק על פי התורה ולא יושפעו מכללי המקום והזמן.
וע"ז באה הוראת התורה דעליו "לצאת ממצרים", היינו כאז כן עתה – להיות בבטחון מוחלט בקב"ה מבלי לערוך כל "חשבון" של הגיון כיצד אפשרי הדבר שיהיו חייו שקטים בשלוה ובבטח בשעה שאינו משעבד עצמו לרדוף אחר הממון ואינו מנהל את חייו לפי המקובל בכל סביבתו; כי בטחון גמור זה הוא שיביא לו שקט ושלוה של אמת, וסוף הטובה לבוא.
(מתוך הספר "אוצרות ההגדה")
