מתן "אורה" של תורה
אודות מאמר חז"ל (מגילה טז, ב) "ליהודים היתה אורה – זו תורה", מבאר כ"ק אדמו"ר הזקן נ"ע – שמה שנקטו כאן בלשון "אורה" בתוספת ה"א, שהוא לשון נקבה, זהו מפני ש"אורה הוא מלשון מאירה שממנו נמצא מציאות האור, והוא לשון מפעיל כמו מאכיל משכיל כו'" (מאמרי אדה"ז תקס"ד ע' סב ואילך). והיינו, שכאן מדובר אודות מקור ושורש התורה, ועל זה מתאים הלשון "אורה" שהוא לשון מפעיל.
ולכאורה צריך להבין, הרי במתן תורה, בשנת ב'תמ"ח, ניתנה כבר התורה, ונמשכה אלינו ממקורה. ומדוע אומרים שבימי הפורים "ליהודים היתה אורה" – שהתורה נמשכה עוד הפעם ממקורה ושרשה?
ויש לבאר בזה:
את ברכת התורה טבעו חז"ל בנוסח: "נותן התורה" – לשון הוה. והיינו, שפעולת נתינת התורה והמשכתה ממקורה ושרשה, הרי היא נעשית מחדש בכל יום ויום.
והטעם לזה שצריכה התורה לינתן תמיד מחדש – מבואר אף הוא בנוסח ברכת התורה – "נתן לנו את תורתו" – שהתורה שניתנה לנו היא "תורתו" של הקב"ה, התורה שהוא בעצמו לומד. ומובן, ששכל האדם מצד עצמו אינו שייך כלל להשגת התורה שהקב"ה לומד. ומה שמכל מקום יכולים אנו ללמוד בתורה, אין זה אלא משום פעולת נתינת התורה, שהיא חסד ה' ופעולתו.
וזהו הטעם לכך שנתינת התורה והמשכתה ממקורה ושרשה צריכה להיות תמיד – כי הנבראים מצד עצמם אינם שייכים לקבל את התורה, וממילא, מצד עצמם אין שייך שתתקיים התורה בידם. וכדי שנוכל לקבל את התורה בכל יום ויום, זהו רק על ידי שהקב"ה נותנה וממשיכה אלינו תמיד מחדש בחסדו הגדול.
ובזה יתבאר גם לענין ימי הפורים, שכאמור, שבהם ישנה "אורה" – המשכת התורה ממקורה:
ידוע שפעולת כל העניינים היא באופן של כלל ופרט (ראה חגיגה ו, סע"א ואילך. וש"נ). ולכן, כשם שבכל יום צריכים לומר ברכת התורה ולקבל את התורה מחדש, "נותן התורה" לשון הוה, כמו כן באופן כללי – נעשית פעולת הענין עבור כל משך השנה בימי הפורים, שבו היתה קבלת התורה מחדש, ובאופן ש"קיימו מה שקבלו כבר" (שבת פח, א), ולכן בפורים ישנה המשכה ממקור התורה. וזהו מה שנאמר בפורים "ליהודים היתה אורה", לשון מפעיל, שהוא המשכת התורה ממקורה.
(תורת מנחם–התוועדויות חכ"ב עמ' 143 ואילך)
