חיזוק דת האמת – מגוף מצות הקהל
בפרשתנו וילך כתוב "הקהל את העם גו' למען ישמעו ולמען ילמדו ויראו את ה"א ושמרו לעשות את כל דברי התורה הזאת" (לא, יב).
והנה, בנוגע למצות הקהל כתב הרמב"ם: "וגרים שאינן מכירין חייבין להכין לבם ולהקשיב אזנם לשמוע באימה ויראה וגילה ברעדה כיום שניתנה בו בסיני. אפילו חכמים גדולים שיודעים כל התורה כולה חייבין לשמוע בכוונה גדולה יתירה. ומי שאינו יכול לשמוע מכוין לבו לקריאה זו שלא קבעה הכתוב אלא לחזק דת האמת ויראה עצמו כאילו עתה נצטוה בה ומפי הגבורה שומעה שהמלך שליח הוא להשמיע דברי הא-ל" (הל' חגיגה פ"ג ה"ו).
ולכאורה צריך להבין במה שהאריך כל כך בטעם מצוה זו "שלא קבעה הכתוב אלא לחזק דת האמת ויראה עצמו כאילו עתה נצטוה בה ומפי הגבורה שומעה כו'" שלא כדרכו כלל בשאר ספרו שאינו מביא כ"כ טעמי המצוות.
ונראה לומר, דלשיטת הרמב"ם ענינה זו של המצוה, שהוא "לחזק דת האמת" אינו רק טעם בתוכנה של המצוה או ענין של תוצאת המצוה, אלא הוא הוא תוכן המצוה. כלומר, גדר מצות הקהל אינו שהמצווה היא רק פעולת ההקהלה והקריאה וחיזוק הדת הינו תוצאה מקיום המצוה, אלא ש"חיזוק דת האמת" הוא מעצם המצוה גופא.
ועל פי זה מובן מה שביאר הרמב"ם כאן את כוונת המצוה שלא כדרכו ברוב המצוות – לפי שכוונת מצוה זו אינה כמו ברוב המצות שמעשה המצוה והכוונה הם ב' דברים, אלא היא חלק מעצם מעשה המצוה, שההקהלה ושמיעת הפרשיות בלי כוונה ותוכן הנ"ל, הוי לא רק חסרון בהמצוה, אלא שחסר ב"חפצא" דמצות הקהל.
(יעויין בארוכה לקוטי שיחות חל"ד עמ' 211 ואילך)
