התוכחה כמטה ולא כתנין
בפרשתנו נאמר "ויבלע מטה אהרן את מטותם" (ז, יב), ופירש רש"י "מאחר שחזר ונעשה מטה בלע את כולן".
ויש לומר שבזה מרומז הוראה נפלאה:
הדרך הנכונה לקרב מישהו לעניני התורה ומצוותי' היא לעבוד אתו "בחבלי עבותות אהבה" (תניא פל"ב), וכמאמר חז"ל "ימין מקרבת" (סוטה מז, א).
אך לפעמים, כאשר היהודי שרוצים לקרב אינו מרגיש כלל את גודל ריחוקו מהשי"ת, והדרך היחידה להתחיל בקירובו הוא לבטשו ולהשפילו תחילה כדי לשבור את חומריות הגוף, כי ע"י "ביטוש" זה יתגלה הטוב שבנפשו פנימה, ואזי יבין את גודל ריחוקו מהשי"ת, וכמאמר הזוהר הקדוש (ח"ג קסח, א) "גופא דלא סליק בי' נהורא דנשמתא מבטשין לי'" [גוף שאין אור הנשמה מאיר בו יש לבטשו].
ובזה מלמדנו "מטה אהרן" הוראה מיוחדת, שכאשר צריך לעתים להכות "ולבלוע" את זולתו ישנם שני תנאים בדבר:
א. מטה אהרן – אמרו חז"ל (אבות פ"א מי"ב) שאהרן הי' "אוהב שלום ורודף שלום". והיינו, שכדי להיות בטוח שההכאה והתוכחה – ה"מטה" – באים אך ורק כדי לקרב את חבירו ולא מצד מדות ונטיות רעות ח"ו, צריכה ההכאה להיות ע"י "אהרן" – היינו, אדם שהוא בטבעו איש החסד, ואוהב את כל אחד באהבה אמיתית.
ב. מאחר שנעשה מטה בלע את כולן – מטה הוא דבר העומד דום, ואין בו רגש כלל, משא"כ תנין טבעו להזיק מתוך רגש של כעס. ובזה מצינו, ש"הכאה" וה"בליעה" שנעשתה ע"י אהרן, לא הייתה עם "תנין" אלא עם "מטה", ללמדנו שההכאה והתוכחה אסורה שתהי' מתוך רגש של כעס, אלא על ה"מוכיח" להיות כ"מטה", שלא רק שאין ההכאה באה מרגש של כעס, אלא שאינו מרגיש את עצמו כלל, ואין ההכאה ברצונו. והטעם היחידי להכאה זו היא זהו האופן היחידי לקירוב זולתו.
(ע"פ לקוטי שיחות חכ"ו עמ' 56 ואילך)
