על הפסוק "והי' זרעך כעפר הארץ ופרצת ימה וקדמה וצפונה ונגבה" (כח, טו) איתא במדרש "כשיגיעו זרעך עד עפר הארץ, אותה שעה 'ופרצת ימה וקדמה'. הוי: 'מקימי מעפר דל'" (שמות רבה פכ"ה, ח).
ולפי פשוטו נראה, שלדברי המדרש, הפסוק "והי' זרעך כעפר הארץ", אינו חלק מהברכה, אלא אדרבה, שכאשר יגיעו בני ישראל למצב שפל כזה אז יחול הברכה של "ופרצת גו'".
ויש לבאר על דרך החסידות, ש"והי' זרעך כעפר הארץ" אינו מרמז על ירידה כ"א אדרבה:
דהנה מבואר באור החיים הק' (פרשתנו כח, יד) דכל הפרשה ד"ויצא יעקב מבאר שבע גו'" מרמזת לירידת הנשמה ממקור חוצבה להתלבש בתוך גוף גשמי וחומרי, שהיא "מאיגרא רמא לבירא עמיקתא".
ומבואר בתורת החסידות, שירידה זו היא צורך עלי'. דדווקא ע"י שהנשמה יורדת להתלבש בגוף ועוסקת עמו לבררו ולזככו, הנה עי"ז עולה הנשמה לדרגות עליונות יותר מכמו קודם ירידתה בגוף.
וזהו תוכן ברכתו של הקב"ה ליעקב, שדווקא "כשיגיעו זרעך לעפר הארץ", שתרד הנשמה ל"עפר הארץ", להעלות גם את הדרגות הכי תחתונות, הרי היא זוכה לברכת "ופרצת ימה וקדמה גו'", שתעלה בלי גבול מעלות. ועד שתזכה ל"עלה הפורץ לפניהם" שאי' במדרש (אגדת בראשית ספס"ג) "אמר הקב"ה . . יצא פרץ ראשון שהמשיח יוצא ממנו . . פרץ זה משיח שנאמר 'עלה הפורץ לפניהם'".
(ע"פ תורת מנחם חכ"ג עמ' 117 ואילך)
