בתחילת פרשתנו בהר נאמר הציווי על שמיטה "כי תבואו אל הארץ אשר אני נותן לכם, ושבתה הארץ שבת לה'. שש שנים תזרע שדך וגו'" (כה, ב-ג). והקשו המפרשים (פנ"י ר"פ בהר. לקו"ת ר"פ בהר , ועוד) הרי "ושבתה הארץ שבת לה'" היא רק בשנה השביעית, אחרי ה"שש שנים תזרע כרמך", ואם כן, מדוע נאמר כתוב זה לפני ה"שש שנים" ולא אחריהם, כפי סדר הזמנים?
ותירץ כ"ק אדמו"ר הזקן נ"ע (לקו"ת שם מ, ד) שבא הכתוב לומר בזה, שהגם שהשנה השביעית באה לאחרי ששת השנים, מכל-מקום מיד כאשר "תבואו אל הארץ" צריך לידע שמטרת ותכלית הכניסה לארץ אינה העבודה עם הקרקע בשש שנות החול, אלא התכלית היא השנה בה "ושבתה הארץ שבת לה'". והיינו, שגם בעת העבודה ב"שש שנים" צריך להיות ניכר שאין זו התכלית והמטרה, כי אם היא הכנה לבוא להתכלית – השנה השביעית – ה"שבת לה'". וכאשר יודעים דבר זה, אזי העבודה ב"שש שנים" נעשית כפי שצריך להיות, וחדורה בקדושה.
ומזה יש ללמוד גם בעבודתו הפרטית של כל אחד מישראל:
לכל אחד יש "ארץ" משלו, שהוא רכושו, ביתו וכיוצא בזה. וב"ארץ" זה, ישנם ששת ימי החול בהם עוסקים בעניני חולין, וגם עבודת קרקע, היינו, עסקים כאלו שאינם עניני קדושה בגלוי.
וצריך האדם לדעת, שתכליתה של ה"ארץ" שלו, אינה עסקי החולין שלו, אלא גם העבודה בששת ימי החול ובעסקי החולין הם הכנה לה"שבת לה'", ליום השבת קודש ולעניני קדושה. ועליו להעמיד "ארצו" וביתו באופן כזה שיהי' ניכר שגם עסקי החולין, מטרתם ותכליתם הם ה"שבת לה'", ואזי גם ההנהגה בעסקים אלו יהי' כראוי וחדור בקדושה, ובאופן המתאים לבית יהודי.
(ע"פ לקוטי שיחות חי"ב עמ' 245 ואילך)
