בפרשת "כי תשא" מסופר בין השאר על חטא העגל. משה רבינו יורד מהר סיני ובידיו לוחות הברית. כאשר הוא רואה את החוטאים בעגל, שובר משה את הלוחות לעיני כל ישראל. "וישלך מידו את הלוחות וישבר אותם תחת ההר" (שמות לב', יט). לאחר מכן עולה משה שוב להר ומקבל את הלוחות השניים, עמם ניתנה התורה שבעל-פה. לוחות הברית השניים ושברי הלוחות הראשונים הוכנסו יחד לארון הברית שבמשכן.
מדוע הוכנסו שברי הלוחות, המזכירים את חטאו של עם ישראל?
ומדוע ניתנה תורה שבעל- פה דווקא עם הלוחות השניים?
בחסידות מוסבר שבשל מהותה האינסופית של התורה, שהיא חוכמתו הבלתי מוגבלת של הקב"ה- אין האדם יכול לתפוס אותה בשכלו. כל עוד הוא חש את גדרי מציאותו המוגבלת, קיים מחסום בפניו לקליטת התורה. התנאי לקבלת התורה הוא ביטול מציאותו, שהאדם אינו מרגיש את עצמו למציאות, כפי שנאמר בתפילה:"ונפשי כעפר לכל תהיה", ואז הוא יכול לבקש: "פתח ליבי בתורתך".
בעת מתן תורה עם ישראל חש רוממות והתעלות על עצם בחירתו של הקב"ה בו כעם סגולה, הוא לא היה בביטול מלא לקב"ה. התורה שניתנה בעקבות מעמד הר סיני הייתה על כן גם היא מוגבלת- ללא המרחבים האינסופיים של התורה שבעל- פה. רק לאחר חטא העגל ושבירת הלוחות, כאשר נשבר ליבם של ישראל, יכלו להגיע לדרגה רוחנית של ביטול האגו, ואז יכלו לקבל את התורה שבעל- פה.
הלוחות השלמים מסמלים את תחושת ההתעלות, ושברי הלוחות את שברון הלב וההתבטלות. שתי תחושות אלה צריכות להימצא במקביל בליבו של יהודי, ואז הוא נעשה כלי לאור התורה!
מעובד מתוך "שולחן שבת", שיחות הרבי מליובאוויטש.
