בפרשתנו במדבר מדובר אודות מנין בני ישראל.
והנה, בענין הצורך למנות את בני ישראל אף שודאי מנינם ידוע הוא לפני המקום, כתוב בשל"ה (שמז, סע"א ואילך) שעל ידי הספירה נעשו ישראל "דבר שבמנין", ו"דבר שבמנין לא בטיל" (ביצה ג, ב).
ולכאורה צריך ביאור, הרי ישנם דברים נוספים שמחמת חשיבותם אינם בטלים, כ'בריה' (חולין ק, א), 'בעל חיים' (זבחים עג, א) ועוד, ואם כן, מדוע הוצרכו למנין דוקא?
ויש לומר הביאור בזה:
בשאר דברים שאינם בטלים, הרי חשיבותם ניכרת בהם עצמם בגלוי, ולכך אינם בטלים. מה שאין כן עניין ה'מנין' הוא שגם דבר שכשלעצמו אין ניכרת בו חשיבותו, הרי כשמונים אותו הוא מקבל חשיבות ואינו בטל.
וכך הוא בבני ישראל: מנינם על ידי הקב"ה מגלה דרגא נעלית בעם ישראל, אשר גם כשבחיצוניותם לא נראית מעלתם בגלוי ולכאורה שווים הם לגויים רח"ל, הרי גם אז לא יתבטלו. שכיון שהקב"ה מנה וספר אותם ניכר שחביבים הם לפניו.
(ע"פ לקוטי שיחות חי"ח עמ' 25)
