בעת נסוע המחנה, מצווה התורה בפרשתנו (במדבר ד, ה-ו) שצריך שיהיה הארון מכוסה, ולא בכיסוי אחד, כי אם בשלושה כיסויים זה על גבי זה: א) "והורידו את פרוכת המסך וכסו בה את ארון העדות". ב) "ונתנו עליו כסוי עור תחש". ג) "ופרשו בגד כליל תכלת".
והנה, בהתבונן בפרטי ציווי זה במשמעותו הרוחנית, נמצא אשר הארון מורה על התורה הקדושה ועבודת האדם את קונו בלימוד התורה וקיום מצוותי', הכיסויים מורים על המניעות והעיכובים המסתירים ומפריעים לתורה ולעבודת השי"ת (ועיין במקור הדברים שנתבאר איך שפרטי כיסויי הארון מורים על מניעות שונים בעבודת ה'), ו"בנסוע המחנה" מורה על "נסיעה" ועלי' מדרגא לדרגא בעבודת ה'.
ובדברים אלו טמונה הוראה עיקרית ועידוד נפלא לאדם העמל בעבודת הבורא:
כאשר האדם מתבונן בכך שאור נשמתו מכוסה בשלשה כיסויים שונים, ועד ב"כסוי עור תחש" המכסה לגמרי על הנשמה, עלול הוא לבוא לידי ייאוש רח"ל.
אבל האמת היא, שבשעה שהי' הארון מגולה – שאין מניעות ועיכובים על העבודה, הרי מונח הארון במקומו – שבמצב זה אין עלי' ושגשוג בעבודת הבורא.
ודווקא בעת שהי' הארון מכוסה בשלושה כיסויים, הוא הוא הזמן בו "בנסוע המחנה", שמתקדמים ועולים בכל עניני קדושה. כי דווקא על ידי ההתגברות והמלחמה בכל המניעות ועיכובים, והעמל לקיים את רצון הבורא, זוכה האדם להתעלות ולהתקדם בעבודתו מסע אחר מסע, בעילוי אחר עילוי.
(ע"פ לקוטי שיחות ח"ח עמ' 8 ואילך)
