רונית הביטה על התינוק שאחזה בידיים שלה, הוא היה יפה, עיניו היו כחולות וגדולות, מבטו היה ממיס, זוית פיו הייתה מתקערת כשהייתה מביטה איליו, מחייך.
הוא היה כל עולמה, היא ציפתה לילד הזה בכל שנות רווקותה, עליו הייתה חולמת בלילות, הוזה בימים, אבל היה לה קשה, קשה מאד.
היא לא יכלה להסביר מה קשה לה, המחנק היה עומד קבוע בגרונה, מאיים כל רגע להתפרץ, היא הייתה מטפלת בו בכל האהבה, משקיעה מזמנה במסירות, וויתרה על עבודתה בשביל להיות לצידו, אפילו לא תכננה לחזור למשרד אחרי ימי החופש שקיבלה, כל חייה היא חלמה, והחלום שהתגשם עצר את חייה האחרים.
****
ירון גדל והפך לנער מרשים, ציוניו היו טובים ואפילו טובים מאד, הוא הצטיין בכל תחום אפשרי, משיעורי מתמטיקה ועד בחירתו לקפטן הכדורסל של התיכון, נערץ היה לבנות השכבה, רבות מהן סובבו את ראשן כשחלף במסדרון, דעתו הייתה מושמעת בכל נושא בישיבות וועד התלמידים, ודרכו הייתה סלולה בפניו.
****
את מסיבת גיל 18 שארגנה לו אמו הוא לא ישכח בחיים, הגיל שמסמל את הפיכתו מנער לגבר היה מאד משמעותי בעיני הוריו, חבריו לכיתה הוזמנו ללופט ענק בהרצליה, ג'קוזי גדול היה במרכזו, דיג'יי שהובא במיוחד אחרי תהליך בחירה ארוך, האלכוהול זרם כמים, והוא היה מאושר.
****
יום למחרת, אחרי יקיצה מאד מאוחרת, ירון עמד במרפסת בית הוריו, הוא חייך אל העולם והעולם חייו איליו בחזרה, לגם מכוס הקפה שהייתה בידו, אבל לפתע מחשבה ניקרה לו בראש ולא נתנה לו מנוח.
אם הוא העריץ מישהי בשל חכמתה זו הייתה גלית, בת כיתתו. ואתמול היא זרקה לו משפט שלא נתן לו מנוח "תגיד, לא מוזר לך כל העיסוק האובססיבי של אמא שלך, בך? ".
הוא חשב על הדברים, ובכל הסרטים שצצו לו במוח הופיעה אמו לידו, אמא בגיל ארבע מכניסה ומוציאה אותו מהגן, אמא מלווה אותו לכיתה א', אמא בכל מקום.
אסיפות הורים? אמא. את הבר מצווה שלו? אמא ארגנה. מריבות וחיכוכים עם החבר'ה בשכונה? אמא פותרת. קר? אמא עם סוודר. הולך לים? אמא עם קרם שיזוף. טיולים שנתיים? אמא מעמיסה תיק עם כל הנדרש ושאינו נצרך.
המסיבה של אמש? אמא כמובן ארגנה.
זה לא מוזר קצת? חלפה המשבה בראשו..
מספיק עם זה! אני בן 18 כבר! חשב לעצמו, תיכף היא תבוא איתי גם ללשכת גיוס, גיחך. ואז מה יהיה?
ולמה בכלל אני בן יחיד??
****
דפיקה נשמעה בדלת המרפסת, אמו עמדה שם מחייכת, מרוצה מעצמה, הוא הנהן לה בראש, היא נכנסה, התיישבה בצד השולחן עם המפה הפרחונית וסימנה לו גם לשבת.
"יש לי ווידוי" היא פתחה את דבריה.
היא חיכתה לראות שהוא מרוכז בה, שאלה קודם לשלומו, נהנתה לשמוע שהוא נהנה עד הגג, הוא הודה לה מכל הלב וניסה לומר לה את שעל ליבו, היא היסתה אותו ואז המשיכה.
"כפי שאמרתי ילד שלי, יש לי ווידוי".
דמעות צצו לה בעיניים, היא פתחה את ליבה, בתחילה בשקט, במילים מהוססות, ולאחר מכן, בדיבור מהיר כרוצה לסיים את הסיפור כמה שיותר מהר.
והוא הקשיב לה, לכל מילה, את תחילת הסיפור הוא הכיר, איך היא הכירה את אבא שלו אחרי כל כך הרבה שנים לבד, כמה היא הייתה מאושרת, את הציפייה להריון וללידה המתקרבת, ואז דמעותיה התגברו, בקול חנוק מדמעות היא סיפרה לו על הריק שהיא הרגישה אחרי לידתו כשקצת התחיל לגדול, איך היא הרגישה שחייה נגמרים, היא קיבלה כבר את חלומה היחיד, יש לה ילד שהיא איתו כל היום, תינוק מהמם בדיוק איך שהיא רצתה, מושלם לפי כל הציפיות שלה, את הפחד שלה ממה היא תעשה בשארית חייה כשהחלומות נגמרו, תיארה לו את הפחד הגדול שהרגישה יום יום, מה יקרה אם יקרה לילד שלי משהו, את כל הלחץ הנפשי שהיה לה עד שאבא שלו הבין שקורה פה משהו מוזר, ואת ההחלטה שלה להתאבד ולקחת אותו איתה לעולם שכולו טוב, עולם ללא סיוטים וחלומות שמתגשמים.
ירון הביט בה בעיניים קרועות לרווחה, הדמעות זלגו לו מהעיניים מבלי שירצה, הוא ניסה לצרוח אבל המילים לא יצאו לו מהפה והוא פשוט שתק.
והיא המשיכה.
תיארה לו איך אבא שלו פתח את דלת הבית, ראה אותה יושבת באמצע המטבח על כסא חובקת את התינוק שלו, הבית היה אפוף בריח גז, איך הוא צרח מבהלה, פתח את החלונות, שלף את התינוק מידיה, והזמין עזרה.
שנה שלמה היא הייתה מאושפזת בהשגחה בבית חולים פסיכאטרי בקצה העיר, הטיפול החזיר לה את התקווה, הפחית לה את הפחדים ומילא אותה בחלומות נוספים, איך היא חזרה הבייתה בריאה לגמרי, מחליטה להקדיש את חייה לגידולו, להינות בכל רגע מעצם אמהותה, ולצעוד יחד איתו במשעולי החיים.
****
ירון הביט בה כלא מאמין, הוא היה בהלם, הוא כעס ומאד, הדמעות התערבבו לו בתחושת זעם, הוא צעק עליה שתצא מהמרפסת, היא התחננה להשאר, לחבק אותו, הוא לא הסכים, רצה להיות לבד.
אחרי כמה דקות , בידיים רועדות הוא חייג לגלית. במילים מבולבלות הצליח לשתף אותה במה שעובר עליו ברגעים אלו, היא מצידה הבינה מה שהבינה וענתה לו במשפט אחד: "אל תזוז משם, אני באה".
****
היה לו קשה לעכל את מה שגלית אמרה לו, שלוש שעות הם ישבו במרפסת, קפה רדף קפה, סיגריה רדפה סיגריה, הוא לא היה מעשן אבל חיסל כמעט קופסא שלימה, היא הייתה אלופה בלהסביר. בסבלנות היא עברה איתו על הפרטים הקטנים, על כל השלבים, חיבקה אותו כשהיה צריך, והביאה אותו להשלמה והכלה.
היא יצאה מהמרפסת וקראה לאמו להצטרף, רונית נכנסה בחשש, התיישבה על הכסא שהוצע לה, התעלמה מהמאפרה המלאה ומהכוסות שמילאו את השולחן, גלית מצידה יצאה החוצה והשאירה את שניהם לבד.
****
ירון חייך אליה, היא נרגעה לרגע, היא ידעה שזה לא יהיה קל, התיישבה באי נוחות על הכסא ואז ירון התחיל לדבר, הוא פירט בפניה את הקושי שלו בזה שהיא צמודה איליו תמיד בכל רגע נתון, את זה שהוא יודע בוודאות שהיא אוהבת אותו, את זה שהוא הגיע לגיל שגם היא צריכה לשחרר, והכי חשוב מבחינתה היה לשמוע אותו אומר לה "אמא, אני בהחלט מבין את מה שעבר עלייך, אני לא כועס, היית במצב לא טוב, אבל היום ששנינו בטוחים שאת אוהבת אותי ואני אוהב אותך אני רוצה שתדעי, החלומות שלך לגביי אף פעם לא יסתיימו, אני אמנם עדיין צעיר אבל אני מבטיח לך אמא, שאני אתן לך כל יום לחלום מחדש, ואת לא צריכה כבר לפצות אותי על מה שהיה פעם, מה שהיה היה."
לאזניים זרות המשפט הזה לא היה כל כך מובן, אבל הוא הביא לה נחמה, היא נשמה עמוקות, אבן של שנים רבות ירדה לה מהלב, היא קמה וחיבקה אותו בעיניים דומעות.
"הכל היה שווה לי בשביל לשמוע את זה ממך, בן שלי, מבטיחה לך שמהיום אתן לך לגדול לבד, אני אוהבת אותך".
"גם אני אותך, אמא".