בנוסח ההגדה אמרינן "כנגד ארבעה בנים דברה תורה, אחד חכם ואחד רשע וכו'".
ויש לפרש סמיכות החכם להרשע (ולא לגדולים ממנו בערכם, תם ושאינו יודע לשאול), שבא ללמדנו ע"ד הרמז את מעלת התמימות, וגודל הזהירות הנצרכת בזה אצל החכם שעלול להמצא רחוק מן ה"תם" וקרוב ח"ו אל ה"רשע".
דהנה כתיב "תמים תהי' עם ה' אלוקיך", שצריך לקיים תומ"צ בתמימות ובקבלת עול.
ולכן, אף שהחכם שואל מצד תשוקתו להבין ולהעמיק יותר, וכפשוט שאין בזה דבר רע ח"ו, אמנם, סוכ"ס, מעצם העובדה שבא לכלל שאלה נראה שאין עניני האלקות בפשיטות ובתמימות, ולכן צריך להשמר ולידע שעלול להסתעף מזה (בריבוי השתלשלויות) שאלות של רשע, שהינם על מנת לקנטר ח"ו. ולכן נסמך החכם להרשע, למען ידע ויזהר.
וכפתגם כ"ק אדמו"ר מוהריי"צ נ"ע שאמר בשם חסידים הראשונים: "פארוואס איז א קליפה" ("מדוע" – היא קליפה טמאה).
(מתוך הספר "אוצרות ההגדה")
