בנוסח ההגדה בפיסקא "עבדים היינו" אומרים "ואילו לא הוציא הקב"ה את אבותינו ממצרים, הרי אנו ובנינו ובני בנינו משועבדים היינו לפרעה במצרים".
ויש לעיין מהו שאומרים "הרי אנו ובנינו ובניבנינו משועבדים כו'", דזה שאומרים "אנו משועבדים" הרי הוא הציווי ש"חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים" (פסחים פ"י מ"ה), אך מה מוסיף בזה שגם "בנינו ובני בנינו" משועבדים היו?
ונראה לבאר דיסוד גדול נשנה כאן בדרך קיום התורה בישראל. ובהקדים, דזה פשוט שהחירות ביציאת מצרים ענינה לא רק הגאולה הגשמית, כ"א ובעיקר היציאה והחירות ברוחניות מטומאת מצרים כדי שיכלו בני ישראל לקבל התורה ולעובדו ית'.
וע"ז אומרים בהגדה, דאימתי נחשב האדם לבן חורין, רק כאשר בניו אחריו הולכים גם בדרכי התורה ויהיו במצב של חירות, ובאם בניו נמצאים בגלות הרי גם הוא עצמו לא יצא עדיין משעבוד לחירות שלימה.
ומוסיף "ובני בנינו", דחינוך הבנים צריך להיות בשימת לב ובמסירה ונתינה, עד שיודע שגם בניו ימשיכו ויחנכו את בניהם שילכו באותה הדרך, וכמו שאמרו (בבא מציעא פה, ב): "כל שהוא תלמיד חכם ובנו תלמיד חכם ובן בנו תלמיד חכם שוב אין תורה פוסקת מזרעו לעולם".
וזהו שאומרים בהגדה "הרי אנו ובנינו ובני בנינו משועבדים לפרעה במצרים", דהחירות שלנו תלוי' בחירותם של בנינו ובני בנינו, וכשאין וודאות שהחינוך הוא בר-קיימא, הרי גם אנו עדיין משועבדים בגלות.
(מתוך הספר "אוצרות ההגדה")
לעילוי נשמת
הרה"ת יצחק ב"ר אהרן מאיר ע"ה
נמס
נלב"ע י' ניסן ה'תשס"ו
תנצב"ה
לזכות
הילד מנחם מענדל שי'
בן הרה"ת בן ציון וזוגתו מרת בלומא שיחיו
שם טוב
לרגל תספורתו בשעטו"מ ביום ד' ניסן ה’תשע”ה
לזכות
החתן הת' שמואל יצחק שי' רייצעס
והכלה נחמה מושקא תחי' ליסבאן
לרגל בואם בקשרי השדוכין בשעטו"מ
