שתויים מיינה של תורה
בפרשתנו שמיני נאמר לגבי נדב ואביהוא "ותצא אש מלפני ה' ותאכל אותם וימתו לפני ה'" (י, ב). ומפרש רש"י "שתויי יין נכנסו למקדש" (וכ"ה בויק"ר פי"ב, א). וידועה התמיהה: מפורש בכתוב (י, ג) שמשה אמר לאהרן "הוא אשר דבר ה' לאמר בקרובי אקדש", ופירש רש"י "עכשיו רואה אני שהם גדולים ממני וממך", ואם כן כיצד יתכן שיהי' אצל נדב ואביהוא דבר בלתי רצוי עד כדי כך שיכנסו למקדש "שתויי יין"?
ויש לבאר זה על פי מה שכתב באור החיים הקדוש, שנדב ואביהוא מתו מפני גודל תשוקתם להתקרב להקב"ה, ש"לא נמנעו מקרוב לדביקות נעימות עריבות ידידות חביבות נשיקות מתיקות עד כלות נפשותם מהם" (אוה"ח ר"פ אחרי). ובלשון הכתוב בתחילת פ' אחרי "בקרבתם לפני ה' וימותו", והיינו, שסיבת מיתתם היא "קרבתם לפני ה'".
ועל פי זה יש לומר שזהו גם הפירוש ד"שתויי יין נכנסו למקדש":
הכוונה ב"יין" היא לסודות ופנימיות התורה, כמאמר "נכנס יין יצא סוד" (עירובין סה, סע"א. ועוד), שכמו שיין גשמי מגלה את הטמון בלבו של אדם, כן הוא ברוחניות, ש"יינה של תורה" היינו, גילוי סודות התורה (ראה של"ה שער האותיות פד, ב); ו"שתויי יין" מורה על גודל ועוצם הגילוי של סודות התורה, עד למצב של "כלות הנפש" [שכמו ב"שתויי יין" כפשוטו הרי היין גורם לביטול החושים, כך גודלו של גילוי זה והשתוקקות זו גרמו אצלם ביטול החושים, ועד לכלות הנפש].
ולכן לאחרי מאורע זה הזהירה התורה "יין ושכר אל תשת" (י, ט), שפירושו שאסור לשתות "יין דרך שכרותו" (רש"י שם), שבזה נרמז, שכאשר "שותים" יין שבתורה, סודות ורזין דתורה, צריכים להזהר שלא לבוא למצב של "שכרות" ול"כלות הנפש", אלא יש ללמוד באופן כזה שיישארו נשמות בגופים.
(ע"פ לקוטי שיחות חל"ב עמ' 178 ואילך)
