דברי תורה קצרים לפרשת משפטים

דברי תורה קצרים לפרשת משפטים

ב"ה

ממתק לשבת פרשת משפטים תשע"ח

בבית קטן בקצה העיירה היה גר איש זקן, בוקר אחד הוא שומע דפיקות בדלת ביתו, הזמין הזקן את האורח להיכנס פנימה. היה זה בחור צעיר, שהתנשם והתנשף כמי שרץ דרך ארוכה. "חלמתי בלילה חלום", אמר הצעיר, חלום שלא נתן לי מנוח כל הלילה. חלמתי שבקצה הכפר, בבית קטן, גר זקן שיש לו יהלום יקר ערך, ואת היהלום הזה הוא ייתן לי.

והנה הגעתי לכאן לבית הקטן שבקצה הכפר ואני מבקש ממך שתתן לי את היהלום שלך. ניגש הזקן לפינת החדר, פתח קופסת עץ גדולה, הוציא מתוכה יהלום גדול ויקר מאוד ונתן לבחור הצעיר,

"קח אותו", אמר הזקן, "מצאתי אותו לפני שנים, ומאז הוא מונח אצלי, אני רואה שאתה מאוד רוצה אותו".
הצעיר שמח מאוד, לקח את היהלום הגדול ושב לביתו. כל היום הביט ביהלום הענק, אך כשעלה על מיטתו, נדדה שנתו כל הלילה.
למחרת בבוקר, עם זריחת השמש, מיהר לביתו של הזקן, החזיר לזקן את היהלום ואמר לו "אני לא רוצה את היהלום, אני רוצה שתיתן לי את היכולת שלך לתת יהלום כה יקר בקלות כה רבה".

פרשת משפטים אותה נקרא בשבת הקרובה היא הפרשה הראשונה שנאמרת לאחר מתן תורה, היינו מצפים שהתורה תתחיל בתיאור מצוות האמונה באלוקים, אהבת ה', יראת ה' וכו' ולעומת זה אנו רואים שהתורה מתחילה עם מצוות מאוד פשוטות כמו עונשו של הגנב וזכויותיו של העבד, עזרה לזולת, המצווה להלוות כסף לעני ולא ללחוץ עליו להחזיר, כשהחמור של השונא שלך רובץ תחת משאו – אל תתעלם אלא מצווה עליך לעזור לו וכדו', איפה הרוחניות הגדולה איפה ההרגשה שמשהו השתנה לאחר מתן תורה? האם אין המצוות הללו מצוות שכל ילד מבין אותם בהגיון?

אלא שבפרשת משפטים התורה מלמדת אותנו איך שהמבחן האמתי לאמונה בה' מתבטא גם במעשים הפשוטים ביום יום, בזה שאני רואה את חמורו של השונא וליבי ורגשותיי אומרים לי לא לעזור לו ובכל זאת אני עוזר לו אך ורק בגלל הציווי האלוקי, כאשר יושב עני ומחכה לעזרתי וקשה לי להיפרד מכספי שעבדתי עליו כל כך קשה ובכל זאת אני עושה זאת בגלל שהתורה אומרת לי לעשות זאת,

לכן נכתבה פרשת משפטים מיד אחרי מתן תורה כדי לתת לנו להבין שאסור לנו להסתפק בהיותנו רוחניים בבית הכנסת, בעשיית הקידוש בליל שבת, בהנחת התפילין או אפילו בשמירת כל השבת אלא הרוחניות צריכה לבוא לידי ביטוי גם בוויתור לחבר, בעשיית טובה לזולת גם כשקשה לי וגם כשלא יהיו כותרות בעיתונים על הטובה שעשיתי לו או אפילו לעזור לאדם שהוא בהגדרת שונא שלי זה דבר קשה מאוד אבל דווקא בזה מתבטאת הכוונה של מתן תורה, היכולת לתת מעצמיך שווה יותר מכל יהלום יקר וכפי שהגדיר זאת רבי שניאור זלמן בעל התניא בהקשר של נתינה ועזרה לזולת "גשמיות של יהודי היא רוחניות"

שבת שלום ומבורך!

שסופרים יהלומים, לא מתעייפים - הרבי מלובביץ

מסרון השבוע – פרשת משפטים
אל תורידו את ה"לא"

מעשה בבית כנסת שנסגר אי שם באמריקה, וקהילה רפורמית רכשה אותו לשם הקמת "טמפל רפורמי". הוחלט להתאים אותו לעידן המודרני, כמו הסרת המחיצה בין גברים ונשים.

מעל ארון הקודש היה לוח אבן עם עשרת הדיברות בשני טורים. פועל נשלח לשבור ולהוריד את הטור הימני העוסק בעיקר במצוות שבין אדם למקום, ולהשאיר את הטור השמאלי עם מצוות בין אדם לחברו.

בטעות, הגרזן זז קצת שמאלה, וכך מהטור השמאלי נשברו המילים "לא", ונשאר רק "תרצח!", "תנאף!", "תגנוב!" וכו'😬.

פרשת "משפטים", כשמה, עוסקת בדינים שבין אדם לחברו. אלו ערכים שההיגיון האנושי יכול להבין לבד ולכאורה לא זקוק לקבלם מסיני. ובכל זאת מיד אחרי מתן תורה בפרשה הקודמת, התורה ממשיכה דווקא עם "משפטים".

ללמדנו שהבסיס היחיד לערכים ומוסר הוא הציווי האלוקי המוחלט. ואם מורידים את "אנוכי ה' אלוקיך", אחר כך עלולים להוריד גם את ה"לא" משאר הערכים.

שבת שלום!

למעלה מהעולם הבא - שבת

בטחון=בריאות

כשהרופאים היו מרימים לעיתים ידיים ביאוש וקוצבים את ימיו של החולה, היה נוהג הרבי מליובאוויטש לצטט את הפסוק מפרשת השבוע, פרשת 'משפטים', "וְרַפֹּא יְרַפֵּא".
מפסוק זה למדו חכמינו שניתנה לרופא הסמכות והרשות לרפא את החולה (ולא לראות בכך גזירת גורל).
לרפא – כן, אך לא לרפות את ידי החולה, פסק הרבי.

פעם חלה רבי לוי יצחק מברדיטשוב והרופאים הרימו כבר ידיים. למרבה הפלא, כעבור זמן מה הוא התאושש והחלים.

למקורביו הוא סיפר שכששמע מהרופאים שבדרך הטבע אין רפואה למחלתו, הוא החליט להתחזק יותר בבטחון באלוקים ובכך לזכות לישועה, כדברי הפסוק "והבוטח בה' – חסד יסובבנו". בזכות האמונה והרוגע הנפשי אנו זוכים לחסדים גלויים.

בפתחו של חודש אדר ש"מזלו בריא", נאחל לכולם בריאות איתנה וישועות גלויות וכברכת הפרשה "וַהֲסִרֹתִי מַחֲלָה מִקִּרְבֶּךָ".

רופא מרפא

השבת פרשת משפטים

(חס הקב"ה על כבוד הבריאות)

פרשת משפטים מרבה לעסוק בדיני נזיקין שבין אדם לחברו. בעניינו של גנב התורה קובעת דין מיוחד: "כי יגנוב איש שור או שה וטבחו או מכרו, חמישה בקר ישלם תחת השור וארבע צאן תחת השה".

מה הסיבה שעל שור משלם הגנב פי חמישה ועל שה פי ארבעה? רש"י מביא שני הסברים: אחד של רבן יוחנן בן-זכאי: "חס המקום על כבודן של בריות, שור שהולך ברגליו ולא נתבזה בו הגנב לנושאו על כתפו – משלם חמישה. שה, שנושאו על כתפו – משלם ארבעה, הואיל ונתבזה בו". הסבר שני של רבי מאיר: "בוא וראה כמה גדול כוחה של מלאכה – שור שביטלו ממלאכתו, משלם חמישה, שה שלא ביטלו ממלאכתו – ארבעה".

שני ההסברים הללו אינם דומים זה לזה. לפי ההסבר הראשון, העונש הראוי לגנב שטבח ומכר את גנבתו הוא חמישה, אלא שהתורה הקלה בעונשו של מי שגנב שה, "הואיל ונתבזה בו". לעומת זאת, רבי מאיר סבור שהעונש הראוי הוא ארבעה, אלא שבגנב שורהחמירה התורה יותר, מכיוון "שביטלו ממלאכתו".

עלינו לומר שלרבן יוחנן בן-זכאי לורבי מאיר נקודות-מבט שונות, שמהן נגזרת ההתייחסות המיוחדת של כל אחד ואחד מהם.

רבן יוחנן בן-זכאי דן בחומרת מעשהו של הגנב. הוא סבור שעל מעשה חמור כזה – גנבת שור או שה ומכירתו או שחיטתו – עונשו של הגנב לשלם קנס פי חמישה. עם זה, רבן יוחנן בן-זכאי רואה מקום להקל בעונשו של מי שגנב שה, מכיוון שהגנב כבר נענש במידת-מה – "הואיל ונתבזה בו".

לעומתו, רבי מאיר מעמיד לנגד עיניו את הנגנב, ודן בפיצוי הראוי לו על הנזק שנגרם לו. לדעתו, הפיצוי ההולם הוא לשלם לנגנב פי ארבעה מעלות הגנבה. עם זה, במקרה של גנבת שור, שבה מתווסף על עצם הגנבה גם נזק של ביטול מלאכה, סבור רבי מאיר שיש להעלות את דמי הפיצוי ולהעמידם על חמישה.

רבן יוחנן בן-זכאי מלמדנו כמה חשוב לשמור על כבוד האדם, עד שגם בעניינו של גנב – "חס המקום על כבודן של בריות". על-פי שורת הדין לא היינו סבורים שראוי להקל כל-כך בעונשו של מי שגנב שה רק מפני ש"נתבזה בו", אבל הקב"ה חס על כבוד הבריות ולכן הקל בעונשו.

הגמרא מספרת: "אמרו עליו על רבי יוחנן בן-זכאי שלא הקדימו אדם שלום מעולם, ואפילו נכרי בשוק". הוא הקפיד כל-כך לברך בשלום כל אדם, אפילו נכרי בשוק, עד שמעולם לא קרה שמישהו הקדימו ובירכו בשלום לפני שהוא כבר בירכו. לכן דווקא הוא רואה במצווה זו את "חס המקום על כבודן של בריות", שהקב"ה מרחם אפילו על הגנב, ומתחשב בביזיון המועט שנגרם לו כאשר נאלץ לשאת את השה על כתפו, כדי להקל בעונשו.

(לקוטי שיחות כרך טז, עמ' 258)

שבת שלום!!!
לזכות הת' מנחם מענדל בן נחמה דינה

 

Waze מסיני לכפר סבא


רב הגיע לקהילה יהודית בחו"ל רוצה ה לשאת דרשה, אך ראשי הקהילה ביקשו לבדוק עמו על מה הוא הולך לדבר.
אולי על תפילין, הציע הרב. לא, זה יותר מידי בשבילנו. אולי על שבת, לא לא, זה כבד לנו…
אז על מה אדבר? תמה הרב, והם השיבו: דבר על יהדות ("יידישקייט")…

📖
פרשת משפטים, הבאה מיד אחר סיפור מתן תורה, מחזירה אותנו לקרקע המציאות. היא לא מדברת על רוחניות או על דברים מופשטים, אלא דווקא על חיי היום יום שלנו, על דיני נזיקין ובין אדם לחברו (להיות "מענטש").

לא לחינם זו הפרשה ה-18 (ח"י) בתורה, שכן התורה היא על החיים בעצמם. היא המצפן ומורה הדרך לחיים של משמעות. אז יצאנו לדרך?!

ב"ה ממתק לשבת פרשת משפטים תשע"ט 2019

חסיד אחד היה רגיל לבוא אל החוזה מלובלין בכל שנה, לחגוג איתו את ראש השנה. פעם אחת מיד כשהגיע אמר לו החוזה שיחזור מיד לביתו בלי עיכוב ושם יהיה בראש השנה.
נבהל החסיד ולא הבין למה הרבי הזהיר אותו לנסוע מיד? בלית ברירה נפרד מהרבי לשלום ונסע לביתו.
בדרך התארח בפונדק ובדיוק הגיעו אל אותו פונדק חבורה של חסידים שהיו בדרכם אל החוזה מלובלין, לעשות את ראש השנה עם הרבי. סיפר להם החסיד בצער שנצטווה לשוב לביתו, ואחר כך ישב לאכול איתם. ישבו החסידים יחד ושתו "לחיים" בשמחה גדולה. כשבא הבוקר, שכנעו אותו לחזור יחד אתם אל לובלין ולהיות שם בראש השנה. הם הבטיחו לו שידברו עם החוזה, שירשה לו להישאר.
הסכים החסיד וחזר אתם ללובלין. כשבאו כולם לקבל ברכת שלום מהחוזה, עמד גם הוא בין בני החבורה. בירכו החוזה לשלום ולא ניכר בו שום כעס על שלא קיים את דבריו וחזר. אדרבה –היה נראה שהרבי שמח שהחסיד חזר להיות אתו בראש השנה.
מאוחר יותר אמר החוזה לתלמידיו: "עכשיו אני רואה שנכונים הדברים שנאמרו במדרש. המדרש כותב שבשעה שיהודים יושבים יחד, שותים 'לחיים' ושמחים, הקדוש ברוך הוא מוחל להם על עוונותיהם. הנה היהודי הזה – נגזר עליו למות בקרוב, ניסיתי לשנות את הגזרה אך לא הצלחתי, לכן פקדתי עליו שייסע לביתו, כדי שיזכה להיפרד מבני ביתו. עכשיו אני רואה, שכשהצטרף אל החבורה וישבתם יחד לשמוח ולשתות 'לחיים' – על ידי כך הומתקה מידת הדין והתבטלה הגזרה."
**
אחת המצוות שכתובות בפרשה שלנו היא "כי תראה חמור שונאך רובץ תחת משאו וחדלת מעזוב לו? עזוב תעזוב עמו" הפירוש הפשוט הוא שאם נראה חמור של אדם אפילו אדם ששונא אותנו רובץ תחת המשא, חובה לעזור לו לפרוק את המשא.
הבעל שם טוב מסביר את הפסוק מבחינה רוחנית, חמור הכוונה לחומר – הגוף החומרי שלנו "כי תראה חמור" אם תתבונן בחומר שלך תגלה שהוא שונא את הנפש האלוקית שלך ואין לו כח לעבודה הרוחנית שלך. "רובץ תחת משאו" כבד עליו העול של המצוות. "וחדלת מעזוב לו" אולי יעלה על דעתך להפסיק לעזור לגוף ולשבור אותו בתעניות וסיגופים, אומרת לנו התורה "עזוב תעזוב עמו" צריכים לעזור לגוף ולעבוד את השם ביחד איתו בשילוב בין הגוף לנשמה.
דרכו של הבעל שם טוב היא שלהסתגף זו לא הדרך הנכונה להתקשר לקב"ה ועבודת השם היא דווקא בשמחה ובאמצעות הגוף לא בשבירתו, כפי שאמר המגיד ממזריטש ״חור קטן בגוף הוא חור גדול בנשמה״.
אבל לכאורה לא מובן מה חידש הבעל שם טוב הרי גם בהלכה כתוב ש"היות הגוף בריא מדרכי השם" ואסור לאדם לפגוע בגופו? אלא שעל פי ההלכה תעניות וסיגופים מותרים כחלק מעבודת התשובה של האדם והבעל שם טוב בא ומחדש שגם עבודת התשובה צריכה להיעשות מתוך שמחה ואדרבא השמחה פורצת את כל השערים ומגיעה למקומות הרבה יותר גבוהים.
יהי רצון שנצליח לשלב בצורה הנכונה בין כוחות הגוף לכוחות הנפש ובשילוב מלא נעבוד את השם מתוך שמחה כהכנה לשמחת הגאולה שתבוא בקרוב ממש.

שבת (מברכים) שלום ומבורך !

הדפס או שתף ברשתות החברתיות וגם בוואצ-אפ. אם מצאתם אי דיוקים בכתבה או שחסר מידע או בא לכם להוסיף לכתבה אנא כתבו לנו בתגובות.
  •  
  •  
  •  
  • 21
  •  
  •  
  •  
  •  
  •  
  •  
  •  
  •  
  •   
  •  
  •  
    21
    Shares
טיול בניו יורק
כנסו לקרוא חוויות של מטיילים
המלונית של צבי בניו יורק
נוח לכיס ונוח לטיול

 

כתיבת תגובה

tzvika770

 אוהב לארח בשישי אצל צבי לקרוא על הפרויקט לחצו כאן | אוהב לצלם מוצרים ואוכל ב PHOTO-FLARE אוהב תורה ויהדות אוהב טכנולוגיה ואינטרנט. ואם תחפשו בגוגל מי הבונה האתרים הכי טוב בניו יורק תמצאו אותי :) לחצו כאן לבדיקה. ליצירת קשר איתי כתבו לי פה באתר מרכז ניו יורק בתגובות.

אם מצאתם אי דיוקים בכתבה או שחסר מידע או בא לכם להוסיף לכתבה אנא כתבו לנו בתגובות