דברי תורה קצרים לפרשת בהר בחוקותי + ודיאוים לאור החסידות

דברי תורה קצרים לפרשת בהר בחוקותי + ודיאוים לאור החסידות

ממתק לשבת פרשת בהר בחוקותי תשע"ז
בחור אחד נכנס פעם לחנות כובעים וראה כובע של לורד אנגלי, הכובע מצא חן בעיניו, כמו גם הרעיון, הוא החליט שהיום הוא לורד אנגלי, ורכש את הכובע, הוא יצא לרחוב ואחרי כמה דקות פוגש אותו חבר ואומר לו "אתה נראה היום ממש כמו לורד אנגלי" מחייך הבחור באושר ואומר לו "כן, זה בזכות הכובע שלי" והחבר מסתכל בתמיהה ושואל איזה כובע? הבחור ממשש את ראשו להוריד את הכובע ומגלה שהוא בכלל שכח את הכובע בחנות הכובעים…

בפרשתנו פרשת "בהר" אנחנו קוראים על מצוות השמיטה "כי תבואו אל הארץ… ושבתה הארץ שבת להשם" ובהמשך מפרטת התורה את דיני המצווה "שש שנים תזרע שדך… ובשנה השביעית שבת שבתון יהיה לארץ"

אם נתבונן נראה שמשום מה התורה מתחילה לדבר דבר ראשון על שנת השמיטה, שנת המנוחה, ורק אחר כך מזכירה את ששת שנות העבודה ולכאורה הרי היה צריך להיות הפוך קודם עובדים שש שנים ואז בשנה השביעית נחים?

מוסבר, ששנת השמיטה היא לא רק שנה של מנוחה בגשמיות, באותה שנה מתאספים החקלאים בבתי הכנסת ולומדים תורה ביחד ובאהבת רעים וכך הם צוברים כוחות ומתמלאים בחיות מחודשת, חיות שתחזיק אותם לששת השנים הבאות והתורה מלמדת אותנו שמציאותו האמיתית של היהודי היא דווקא איך שהוא בשנה השביעית, אמנם שש שנים עובדים אבל אנחנו צריכים לזכור שהשנה השביעית שהיא השנה של הקדושה והרוחניות היא השנה שבה יהודי מתחבר לעצמו ולנשמתו, ולכן גם בשש השנים שעובד את האדמה יתנהג בקדושה ובטהרה וכשייסתכלו עליו יראו יהודי של שמיטה, יהודי של קדושה.

כך גם בימי השבוע השבת היא התכלית והשלימות של ימי השבוע, אמנם כל ימי השבוע יהודי מתעסק בענייני החולין, בכל זאת אמורים לראות עליו שהוא יהודי של שבת גם כשהוא לא לובש את כובע השבת שלו.

יהי רצון שנשכיל להיות יהודים של שבת בכל מעשינו ונזכה בקרוב ליום שכולו שבת ומנוחה לחיי העולמים בגאולה שלימה בקרוב ממש.

מסרון השבוע – בהר-בחוקותי
הלוואה לכל מטרה

"אצלנו לכל מטרה יש הלוואה" – זועקת הפרסומת מהאוטובוס החולף. החיים בימינו מבוססים במידה רבה על הלוואות, קטנות וגדולות.

פרשת השבוע מדברת על המצוה להלוות ועל איסור ריבית. לפי התורה הלוואה אינה ענין עסקי אלא סוציאלי, עוד דרך לעזור לזולת. לכן אין מקום לריבית שהרי ההלוואה אינה לכוונת רווח.

התורה קוראת לריבית "נשך", והכוונה שריבית היא כמו נשיכת נחש. בתחילה מרגישים רק עקיצה קלה, ורק בסוף מגלים שמדובר בארס מסוכן.

מפתה מאד לקחת "הלוואה מיידית לסגירת המינוס", לשלם בתשלומים וכדומה. בשעת מעשה אנו נהנים מהזמינות הכספית. את המחיר הכבד נשלם מאוחר יותר, ואז יכול להיות כבר מאוחר.

בפעם הבאה שנשקול נטילת הלוואה, נבדוק היטב אם זו הלוואה ארסית… ורק אחר כך נחליט.

שבת שלום!
הרב חיים הבר
בית חב"ד שכונה ט' באר שבע

לפני 50 שנה בדיוק, ערב מלחמת ששת הימים, בשבת כ"ד באייר תשכ"ז (67), קרא הרבי מליובאוויטש לפעול שכמה שיותר יהודים יניחו תפילין כדי לזכות לנצחון ניסי במלחמה.
בפעולה טובה אחת, ציטט הרבי את דברי חז"ל, ניתן להכריע את העולם כולו לכף זכות.

לצד הנצחון ההיסט(ו)רי של ששת הימים, הפכו מאז להיסטוריה גם דוכני התפילין ונרות השבת ברחובות הערים, המעניקים את הזכות לעוברים ושבים.

אם הנכם מכירים נערים שאין ברשותם וביכולתם לרכוש זוג תפילין, ניתן להפנותם באמצעותנו לבית חב"ד כפר סבא, שיעניק להם תפילין מהודרות.

השבת פרשת בהר בחוקותי ( אין טוב בלי עבודה)

אחד מאיסורי התורה המופיעים בפרשת השבוע הוא איסור על הלוואה בריבית. חז"ל אמרו: "כל המקבל עליו עול ריבית – מקבל עול שמים, וכל הפורק ממנו עול ריבית – פורק ממנו עול שמים".

למה נבחרה מצוות ריבית דווקא לסמל את קבלת עול מלכות שמים? – כי תמציתה של הריבית היא עשיית רווח בלי מאמץ, מעמלו של אדם אחר. המלווה בריבית אינו צריך לעשות דבר, והוא מגדיל את הונו מהריבית שהלווה משלם לו.

הבורא ברא את עולמו בדרך שכל ברכה ושפע יבואו רק על- ידי עבודה ועמל. ככה זה בחיים הגשמיים, וכך הוא גם בשפע ובברכה הרוחניים שבאים מלמעלה. המצוות הן ביטוי לעיקרון זה של עבודת האדם, שעליו לעשות מעשים טובים כדי להשיג דרגה רוחנית כלשהי.

המצווה שמסמלת עיקרון זה יותר מכל המצוות האחרות היא איסור ריבית. האדם הנזהר מריבית מבטא את רצון הבורא', שכל דבר יושג רק על-ידי עבודה ועמל. לכן כל המקיים מצווה זו – "מקבל עול שמים", וכל המלווה בריבית – "פורק ממנו עול שמים".

(על-פי לקוטי שיחות כרך ג, עמ' 1007(

שבת שלום !!!

ב"ה
ממתק לשבת פרשת בחוקותי תשע"ט 2019

לרבי הקודם רבי יוסף יצחק היו שני חסידים מבוגרים שהיו מתעסקים בגיוס כספים לענייניו של הרבי, פעם שלח אותם הרבי לשיקגו ואמר להם "הפעם אל תגייסו שום כספים ורק תדברו עם יהודים על יהדות, הם הגיעו לביתו של יהודי עשיר בשם מר לישנר ושוחחו איתו. הוא מיד הוציא את פנקס הצ'קים כדי לחתום על צ'ק עבור הרבי, אך הם אמרו לו שהם לא באו בשביל הכסף. שאל אותם מר לישנר – "נסעתם דרך ארוכה כל־ כך, שעות רבות ברכבת, ולא בשביל לאסוף כסף?!" ענו לו החסידים: אכן, הגענו רק בשביל לדבר על יהדות עם היהודים! כאשר ראו שהוא לא מבין אמרו לו: כל יהודי הוא כמו ספר תורה, קדוש וטהור, אך לפעמים בעוונות הרבים ישנם אותיות שנמחקות, יש חיסרון ומשהו הצורך תיקון ואז הסופר מגיע ועוזר לתקן. הרבי, שאוהב ומרגיש כל יהודי, שולח את הסופרים השלוחים שלו לתקן את האותיות". הוא הבין ונהנה מהמשל. כשחזרו החסידים לרבי נכנסו לתת דו"ח ממה שהיה. כשסיפרו את שארע עם מר לישנר, הרבי לא היה כל כך מרוצה מהמשל.. והסביר להם: "המשל לא נכון לגמרי, כי יהודי אינו דומה לאותיות כתיבה כמו ס"ת אלא לאותיות חקיקה, שאינן נמחקות אף פעם. לפעמים יש קצת אבק, צריכים לנקות את האבק ואז האותיות מאירים".
הפרשה נפתחת במילים: "אם בחוקותי תלכו ואת מצוותי תשמרו". מפרשים חז"ל שהמילה "בחוקותי" לא מכוונת למצוות, שהרי מיד אחר כך כתוב "ואת מצוותי תשמרו". אלא הכוונה היא "שתהיו עמלים בתורה".
העובדה שלימוד התורה מכונה כאן "בחוקותי" – דורשת הסבר. ידוע ש'חוקים' הם המצוות העל-שכליות, ולכאורה זהו לא ביטוי שמתאים ללימוד התורה, שכל עניינה הוא להבין בשכל ובהיגיון?!
אדמו"ר הזקן בעל ה'תניא' מסביר, ש"בחוקותי" הוא מלשון חקיקה. הפסוק רומז כאן, שעלינו לעמול בתורה באופן של חקיקה דווקא. הדבקות בין האדם לתורה צריכה להיות אותה דבקות שיש בין אותיות החקוקות באבן לבין האבן שעליה נחקקו.
אפשר לכתוב בדיו על קלף, ואפשר לחקוק אותיות על-גבי אבן. האותיות הכתובות בדיו אמנם מתמזגות עם הקלף ונעשות יצירה אחת, אולם עדיין יש לפנינו שתי מציאויות נפרדות – דיו וקלף. לעומת זאת, באותיות החקוקות – אין לאותיות עצמן שום מציאות משלהן, ואי-אפשר להפריד בינן לבין האבן, כי האותיות עצמן הן האבן.
ולזה רומזת התורה במילה "בחוקותי". לא מספיק ללמוד תורה עד כדי דבקות עמה כהתאחדות של אותיות כתובות עם הקלף. האדם והתורה צריכים להתמזג כפי שמתמזגות אותיות החקוקות באבן – שלא תישאר באדם שום מציאות אישית עצמאית, אלא כולו יהיה דבוק במחשבת התורה.
איך מגיעים להתאחדות כזאת? אומרת התורה: "בחוקותי תלכו" – כשתעמלו בתורה בהרגשה של 'חוקים'. נכון שצריך ללמוד את התורה מתוך הבנה והשגה ואי-אפשר להסתפק באמונה בלבד. אבל זה עצמו צריך להיות מתוך קבלת-עול.
כלומר, אדם באמת צריך להתאמץ להבין בשכלו את דברי התורה, אבל עליו לעשות את זה לא מתוך מניע אישי של הנאה והתעניינות בדברי חכמה ושכל, אלא מתוך ידיעה שזה רצון ה' – הקב"ה רוצה שהוא ילמד תורה דווקא מתוך הבנה והשגה, ולכן עליו להתאמץ להבינה ולהשיגה. כשניגשים בגישה כזאת ללימוד התורה, מתאחדים עמה כאותיות החקוקות על האבן.
אחרי שהאדם מתחיל את לימוד התורה מתוך קבלת עול ממשיכה התורה ואומרת "בחוקותי תלכו" – צריכים ללכת ולעלות מדרגה לדרגה. אדם צריך להתעלות בהבנת התורה, עד שדברים שהיו אתמול בבחינת אמונה וקבלת-עול, כבר מובנים לו היום, ועכשיו האמונה שלו היא בדרגות עליונות יותר.
זהו ה'עמל' הגדול שצריך להיות בלימוד התורה: מצד אחד – לגשת אליה מתוך קבלת-עול ואמונה, ומצד שני – לשאוף תמיד ללמוד ולהבין וגם את זה הוא עושה כחלק מרצון ה'.
יהי רצון שנזכה להיות עמלים בתורה ובמצוות ובזכות זה נזכה לכל הברכות של ונתתי גשמיכם בעתם ונתנה הארץ יבולה וכו' והשלימות של כל הברכות האלו תהיה הגאולה האמיתית והשלימה שתבוא בקרוב ממש.

שבת שלום ומבורך!

הדפס או שתף ברשתות החברתיות וגם בוואצ-אפ. אם מצאתם אי דיוקים בכתבה או שחסר מידע או בא לכם להוסיף לכתבה אנא כתבו לנו בתגובות.
  •  
  •  
  •  
  • 8
  •  
  •  
  •  
  •  
  •  
  •  
  •  
  •  
  •   
  •  
  •  
    8
    Shares
טיול בניו יורק
כנסו לקרוא חוויות של מטיילים
המלונית של צבי בניו יורק
נוח לכיס ונוח לטיול

 

לפוסט הזה יש תגובה אחת

  1. השבת פרשת בחוקותי
    (היש מידה למתן צדקה)

    בסוף פרשת בחוקותי עוסקת התורה בדיני החרמים שיהודי מקדיש לה'. בעניין זה משתמשת התורה במילים "אשר יחרים איש לה' מכל אשר לו". מכאן הרמב"ם לומד שהאדם רשאי להקדיש לה' רק מקצת נכסיו ולא את כולם: "לעולם לא יקדיש אדם ולא יחרים כל נכסיו". בהמשך הוא מביא את הוראת חז"ל שלא לתת לצדקה יותר מחמישית (20 אחוזים) ואומר, שמי שמקדיש את כל נכסיו "עובר על דעת הכתוב… ואין זו חסידות אלא שטות".
    אולם הרמב"ם עצמו כותב בפירושו למשנה כי שיעור הצדקה הוא חמישית, "ולא יתחייב לתת יותר מחמישית ממנו, לבד אם עשה כן במידת חסידות". לכאורה לפנינו סתירה: במקום אחד הוא אומר שנתינת צדקה למעלה מן המידה "אין זו חסידות אלא שטות", וכאן הוא אומר שאם הדבר נעשה "במידת חסידות", הוא ראוי.

    מפרשי הרמב"ם מסבירים שמדובר בשני סוגים של מתן צדקה: יש שהאדם נותן צדקה כדי לתקן את נפשו, לזכך את מידותיו ולדחות את תכונת הקמצנות, ועל כך נאמר שהשיעור לצדקה זו הוא עד חמישית. אולם יש צדקה שניתנת כדי לעזור לעניים ולאומללים העומדים לפנינו, ועל זה הרמב"ם אומר שהחובה היא לתת עד חמישית, ומצד מידת חסידות אפשר לתת יותר מזה.
    אדמו"ר הזקן כותב בספר התניא על הצורך לתת בימינו הרבה צדקה, תחליף לתעניות התשובה. הוא אומר שם: "ואף שיעלה לסך מסויים, אין לחוש משום 'אל יבזבז יותר מחומש'… מאחר שעושה לפדות נפשו מתעניות וסיגופים, ולא גרעא מרפואת הגוף ושאר צרכיו".

    נתינת צדקה זו היא סוג שלישי, ונמצא שיש לנו שלוש דרגות במתן צדקה: א) עד חמישית ולא יותר; ב) יותר מחמישית, אבל לא עד מתן כל הנכסים; ג) בלי שום הגבלה – "כל אשר לאיש ייתן בעד נפשו".
    שני הסוגים הראשונים קשורים בגדרי מצוות הצדקה, ולכן יש בהם מידה ושיעור, אולם הסוג השלישי אינו גדר של מצוות צדקה ודאגה לנזקקים, אלא עניינו "לתקן נפשו". כאן אין שום הגבלות, כשם שאי-אפשר לקבוע הגבלות למידת הכסף שהאדם רשאי להוציא כדי לרפא את עצמו, וכמו שכותב רבנו הזקן, שרפואת הנפש אינו פחותה בערכה מרפואת הגוף.

    כשם שהאדם נותן צדקה, כך קיים עניין הצדקה גם אצל הקב"ה, כפי שאנחנו אומרים: "לך ה' הצדקה". כשיהודים עומדים כעניים ודלים לפני הקב"ה ומבקשים שימלא את מחסורם, צריך, כביכול, הקב"ה למלא את בקשתם ולתת להם "יותר מחומש" כביכול מ'נכסיו'.
    ויתרה מזו: מאחר שכל יהודי הוא חלק 'א-לוה ממעל ממש', הרי כשיהודי שרוי בגלות, גם הקב"ה שרוי בה, וכאשר מדובר על גאולת עצמו, אין מקום לשום הגבלות ושיעורים, אלא "כל אשר לאיש ייתן בעד נפשו". הרי שהקב"ה צריך להביא תיכף ומיד ממש את הגאולה האמיתית והשלמה על-ידי משיח-צדקנו.

    (לקוטי שיחות כרך כז, עמ' 217)

    שבת שלום !!!!
    לזכות הת' מנחם מענדל בן נחמה דינה

כתיבת תגובה

tzvika770

 אוהב לארח בשישי אצל צבי לקרוא על הפרויקט לחצו כאן | אוהב לצלם מוצרים ואוכל ב PHOTO-FLARE אוהב תורה ויהדות אוהב טכנולוגיה ואינטרנט. ואם תחפשו בגוגל מי הבונה האתרים הכי טוב בניו יורק תמצאו אותי :) לחצו כאן לבדיקה. ליצירת קשר איתי כתבו לי פה באתר מרכז ניו יורק בתגובות.

אם מצאתם אי דיוקים בכתבה או שחסר מידע או בא לכם להוסיף לכתבה אנא כתבו לנו בתגובות