על הפסוק בפרשתנו בנוגע לפנחס "ויכפר על בני ישראל" (כה, יג) מובא  בספרי "עד עכשיו לא זז, אלא עומד ומכפר עד שיחיו המתים", שחטא בני ישראל בעבודתם לפעור יכופר רק כ"שיחיו המתים".

ויש לבאר את הטעם לזה שאין חטא זה מתכפר עד זמן הגאולה העתידה:

מבואר בספרי חסידות (ראה לקוטי תורה ואתחנן יא, ג. ועוד)שענין עבודת בעל פעור ברוחניות היא כאשר מחשיבים את התענוגים הגשמיים ושקועים בהם.

כמו שעבודת בעל פעור בגשמיות היא "שפוערין כו' ומוציאין רעי" (פרש"י בלק כה, ג), והיינו, שעושים "עבודה" ועיקר מפסולת, כן הוא גם כאשר האדם מחשיב את התענוגים הגשמיים ועושה אותם לעיקר, הרי הוא מחשיב "פסולת", כי התענוגים הגשמיים שרשם מה"פסולת" שלמעלה (ראה הביאור בזה בלקוטי תורה שם, ובכ"מ).

והנה, הטעם לזה שיש ביכולת האדם להיות מושקע בתענוגים גשמיים הוא כי מחשיב את הגשמיות למציאות חשובה בפני עצמה ח"ו, אך האמת היא שאין לגשמיות חשיבות כלל, כי כל מציאותה, חיותה וקיומה היא רק מהקב"ה, שמחיה את הכל. ואם יכיר האדם בזה שאין לגשמיות חשיבות כלל בוודאי לא יעשה את התענוגים הגשמיים לעיקר, ולא יהיה מושקע בהם ח"ו, כי אם כל עיסוקו יהיה בהקב"ה ותורתו ומצוותיו, וזה יהיה אצלו העיקר.

וזהו שאין כפרה לחטא זה עד "שיחיו המתים", כי בזמן הגלות לא ניכר בעולם שאין מציאות כלל לגשמיות והקב"ה הוא עיקר הכל, ולכן שייך שיושקע האדם בתענוגים גשמיים. ורק בימות המשיח כאשר יתקיים "ונגלה כבוד ה' וראו כל בשר יחדיו כי פי ה' דיבר", ויראו בגלוי שאין חשיבות כלל לגשמיות ולטבע, אז יתכפר עוון פעור, כי לא תהיה אפשרות כלל שיחשיב האדם את הגשמיות, כי אם יהיה מורגש בעולם ש"אין עוד מלבדו".

(ע"פ לקוטי שיחות חי"ח עמ' 297 ואילך)