בנוגע לפר העלם דבר של ציבור כתוב בפרשתנו "והזה שבע פעמים גו' את פני הפרוכת" (ד, יז), ופירש רש"י "ולמעלה [בפר העלם דבר של כהן משיח] הוא אומר את פני פרוכת הקודש? משל למלך שסרחה עליו מדינה, אם מיעוטה סרחה פמליא שלו מתקיימת, ואם כולה סרחה אין פמליא שלו מתקיימת". ובהמשך הפרשה כתוב "ואת כל חלבו ירים" (שם, יט), ופירש רש"י "ואף על פי שלא פירש כאן יותרת ושתי כליות, למדין הם מועשה לפר כאשר עשה וגו'. ומפני מה לא נתפרשו בו, תנא דבי רבי ישמעאל משל למלך שזעם על אוהבו ומיעט בסרחונו מפני חיבתו".
ולכאורה דברי רש"י ש"מיעט בסרחונו מפני חיבתו" צריכים ביאור, שהרי אף שמובן הדבר שמצד חיבתו ימעט המלך ב"סרחון" אוהבו, מכל מקום הרי זה שייך לכאורה רק בחטאים רגילים, אך כאן מדובר ב"סרחון" כזה ש"אין פמליא שלו מתקיימת", ואם כן, איך אפשר שגם לאחרי "סרחון" כזה עדיין יחבב המלך את "אוהבו" עד כדי שימעט בסרחונו?
ויש לומר בזה על דרך הדרוש, שתירץ רש"י שאלה זו במה שהביא את המקור לענין זה מ"תנא דבי רבי ישמעאל", שהרי רבי ישמעאל הוא זה שאמר "בני ישראל אני כפרתן" (נגעים רפ"ב):
ב"אני כפרתן" אין הכוונה שרק אם ישראל ישובו בתשובה, אזי יתכפרו, שהרי אם עושים תשובה אינם צריכים להגיע ל"כפרתו" של ר"י, אלא מתכפרים הם מצד התשובה שלהם, אלא הכוונה בזה היא שר"י לקח על עצמו את "כפרתן" של חטאי בני ישראל. והטעם לזה הוא מפני שר"י הי' כל כך קשור ומאוחד עם ישראל, עד שהחשיב את עצמו כדבר אחד ממש עם כל אחד מישראל, ובמילא כאשר מישהו מישראל חוטא, החשיב את זה כאילו הוא עצמו הי' זה שחטא (ח"ו), ולכן לקח על עצמו 'כפרתו' של החוטא.
ומר"י נלמד שכן הוא גם אצל הקב"ה, שהאהבה והקשר לבנ"י אינה תלוי' בהנהגתם אלא קשורים הם ומאוחדים לעולם כדבר אחד ממש, ולכן גם כשיש "סרחון" גדול מאוד אצל בני ישראל עדיין חיבתן עולה לפני הקב"ה ו"מיעט בסרחונו מפני חיבתו".
(ע"פ לקוטי שיחות חכ"ז עמ' 16 ואילך)
