בפרשתנו נאמרו דיני הקרבת העומר ושתי הלחם. ובנוגע לדינים אלו שנינו "אין מביאין מנחות כו' קודם לעומר אם הביא פסול, קודם לשתי הלחם לא יביא אם הביא כשר" (מנחות סח, ב). ויש לבאר ענין זה בעבודת האדם לקונו:
העומר, הבא מן השעורים, שהם מאכל בהמה (סוטה רפ"ב), מרמז על הקרבת ה"בהמה", נפש הבהמית שבאדם, לה', שצריך לזבוח יצרו ולכפותו לעבודתו יתברך. אך שתי הלחם, שהם מן החטים, מאכל אדם, מרמזים על אדם שכבר זבח את ה'בהמה' שבו לה', והוא בדרגת "אדם", שעבודתו אינו רק בביטול ה"בהמה" שבו, אלא בקירוב ה"אדם" שבו, שהוא עלי' במדריגות הקדושה.
וזהו מה ש"קודם לעומר. . אם הביא פסול, קודם לשתי הלחם. . אם הביא כשר":
הקרבת העומר – ה"בהמה" שבאדם – הוא דבר הכרחי. כי באם לא יקריב יצרו לה', הרי ה"בהמה" שבו ש"רוח הבהמה היורדת היא למטה" תוריד את האדם למטה, וגם בעבודתו בתורה ומצוות – מעורבת רע של נפשו הבהמית. ולכן "קודם לעומר. . אם הביא פסול", כי קודם זביחת נפשו הבהמית, מכיון שהרע שבו עדיין בתקפו, הרי "רע" זה פוסל את עבודתו בקודש.
משא"כ הקרבת שתי הלחם – "מאכל אדם", שהוא העבודה בעניני קדושה – אינו הכרח כל כך, אלא רק ענין של "לכתחילה", לשם שלימות העבודה. אבל גם אם חסרה שלימות זו, אין בכך "פסול", שהרי האדם הוא כבר בדרגא של קדושה.
(ע"פ לקוטי שיחות חל"ב עמ' 134 ואילך)
