ואז הוא ראה אותה.
זה היה בשעת צהריים מקסימה, השמש זרחה באמצע הרקיע, מחממת, לא יוקדת בעוז. משבי רוח עדינים מילאו את הרחוב השקט, הקולות היחידים ששמע בראשו היו קולות העלים המתגלגלים בצידי המדרכות.
היא ישבה בתחנת האוטובוס, הוא לא ראה את פניה בתחילה, ראשה היה קבור במסך. אך ברגע הראשון שהיא שמעה את הילוכו היא הרימה את עיניה, הביטה בו לרגע קט, והורידה אותן שוב.
****
לא, הוא לא מיהר לשום מקום כרגע, הוא לא רצה גם כלום הרגע, העולם בשבילו נעצר לרגע, המחשבות התרוקנו מראשו , הוא חיפש מילה ואפילו קטנה לומר, וכלום. קפא על עומדו כמו נציב מלח בסדום, כמו פסל שניצב על עומדו 2000 שנה בטיבט הרחוקה.
ואז הוא הלך.
****
כמה שנים לאחר מכן, פגש אליקו במקרה את שונית, ולמה אני אומר במקרה?
כי אם לא התקרית המצחיקה ההיא שהוויז של שונית לקח אותה לרחוב שבו גר אליקו היא בחיים לא הייתה נתקלת בו.
שונית הייתה בכלל צריכה להגיע לרחוב העבר ובמקום זה הוויז כיוון אותה לרחוב העתיד.
ברחוב העבר היו כל מחשבותיה, הילדות שלה, ימי הבית ספר, התיכון, הצבא, האוניברסיטה, הגברים השונים בחייה, האכזבות, הלילות ללא שינה והמרירות.
את רחוב העתיד שונית לא הכירה, הוא היה רחוק מהשכונה בה היא גרה, לא קשור בכלל למקום בו היא גדלה, היא הייתה מבולבלת.
את אליקו היא ראתה במקרה, היא פנתה איליו לעזרה והוא אמר לה: תראי, אני גם חדש פה, ולא יודע איך מתנהגים אבל אם את גם כבר הגעת לפה אז אולי ננסה יחד?
ואגב, את נראית לי מוכרת מאיזה מקום.
הם הביטו אחת בעיני השני, אליקו ראה בעיניה את תחנת האוטובוס ההיא, שונית ראתה בעיניו מסך אייפון מרצד, ואז שניהם עצמו את העיניים וראו אחת את השניה.
צועדים יחד ברחוב העתיד.