כתוב בפרשתנו מטות "ומקנה רב הי' לבני ראובן ולבני גד עצום מאוד" (לב, א). והקשה ה'תפארת יהונתן' (להג"ר יהונתן אייבשיץ) ״יש לתת טעם למה דווקא לשני שבטים הללו היה מקנה רב״? ומתרץ ש״שני השבטים הללו חיבבו את המן ולכך מקנה רב היה להם מאשר הביאו ממצרים מה שאין כן שאר השבטים ששחטו הבהמות ולא חיבבו את המן לאכלו בכל פעם״.
ויש לומר, שזה שחיבת המן גרמה לכך שלא רצו ליכנס לארץ ישראל לא היתה רק מפני שחיבתם למן גרמה ל"מקנה רב" אלא היה בזה גם ענין עמוק יותר:
כל מאכל גשמי יש לו רק טעם אחד ולכל היותר כמה טעמים, אך במן מצינו (יומא עה, א) ״המן . . מוצאין בו כמה טעמים״ ויתירה מזו כתוב שם ״המן מתהפך לכמה טעמים״, שהיו בו טעמים הפכיים, כי המן היה ״לחם מן השמים״ (בשלח טז, ד) ‑ לחם רוחני, ולכן לא היו בו הגבלות גשמיות.
ומכיון שהיו מורגלים ב״לחם רוחני״, זה גרם להם שלא ירצו להכנס לארץ ישראל, כי בארץ יצטרכו לעסוק בענינים גשמיים ו״ארציים״, כמו לחרוש ולזרוע וכיו״ב. אך בני גד ובני ראובן רצו להשאר בעבר הירדן ולהיות רועי צאן, כי אין בעבודה זו טרדה דומה, ויכולים להיות תמיד דבוקים בהקב״ה ולעסוק בענינים רוחניים בלבד.
(ע״פ לקוטי שיחות ח״ט עמ' 15 ואילך)
