בתחילת פרשתנו אמור מובא האיסור על הכהנים להיטמא למת, מלבד לקרובים, שמותרים להיטמא להם. וזה שלכהן גדול אסור להיטמא אפילו לקרוביו (פרשתנו כא, א-יא).
והנה נאמר בגמרא "אלקיכם כהן הוא . . כי קברי' [כאשר קבר] למשה . . בנורא טביל [טבל באש]" (סנהדרין לט, סע"א). והקשו התוס' (שם ד"ה במאי טביל), הרי הכהנים אסורים ליטמא למת, ו"היאך נטמא" הקב"ה למשה? ותירצו "דישראל נקראו בנים למקום", והכהן מותר ליטמא לבן.
ולכאורה עדיין תמוה, שהרי כתוב בזהר הקדוש שהקב"ה הוא כהן גדול (ראה זח"ג יז, ב), ולכהן גדול אסור להיטמא אפי' לקרובים, ואם כן קושיית התוס' במקומה עומדת (וכן הק' מהר"ש מאוסטראפאלי – ליקוטי שושנים בסו"ס קרניים)?
ויש לומר הביאור בזה:
כהן הדיוט וכהן גדול שני בחינות שונות הם: כהן הדיוט, המותר לטמא לקרובים, מרמז על בחינה נמוכה יותר, השייכת לטומאה. וכהן גדול, יש בו קדושה עליונה ביותר, ולכן אסור לו ליטמא אפילו לקרובים, כי קדושה זו מובדלת לגמרי מענין הטומאה.
והנה, בעולם הזה הגשמי, אי אפשר שיהי' האדם מובדל מענין הטומאה לגמרי, כי הגוף גשמי הוא, ומעצם טבעו שייך הוא לבוא לידי טומאה. ולכן מוזהר הכהן גדול שלא לטמא עצמו, כי אם לא יזהר בזה, שייך שיבוא לידי טומאה.
אמנם, כאשר מדובר אודות בחינות הכהן הדיוט וכהן גדול שלמעלה, ברור שאין הדבר כן, כי הרי שם אין הגבלות של גוף גשמי ח"ו, וא"כ, כפי שבחינות אלו הם למעלה, הרי הכהן הדיוט שמותר הוא ליטמא, מרמז על בחינה 'נמוכה' יותר בקדושה, ששייכת "ליטמא" כביכול, אך הכהן גדול, שקדושתו מובדלת מענין הטומאה, מרמז על קדושה עליונה ביותר, שמובדלת היא מטומאה לגמרי, ואיאפשר לטמאותה.
ומעתה יובן שמצד זה שנקרא הקב"ה "כהן הדיוט", צריך לומר שזה "שנטמא" למשה הוא מצד היותו קרוב. אך מצד היות הקב"ה "כהן גדול" אין הדבר מוקשה כלל, שהרי דרגת "כהן גדול" מובדלת היא מטומאה לגמרי, ואי אפשר "לטמאותה" כלל.
(ע"פ לקוטי שיחות ח"ז עמ' 153 ואילך)
