מצוות פרה אדומה נקראת על שמו של משה, וכפירוש רש"י על הפסוק "ויקחו אליך פרה אדומה גו'" – "ויקחו אליך, לעולם היא נקראת על שמך פרה שעשה משה במדבר".
ענינה המיוחד של מצוה זו הוא היותה "חוקה", וכמפורש בכתוב "זאת חוקת התורה", שהיא ראש ועיקר לכל המצוות מסוג ה"חוקים" אשר טעם אין להם, ועושין אותן רק משום שכן ציווה הבורא ית"ש.
ומה ייפלא איפה שנקראת מצוה זו על שמו של משה, שהוא הנותן כח ועוז לבני ישראל בקיום מצוות פרה אדומה, בשעה אשר משה עצמו לא הייתה לו שייכות לעבודת ה"חוקה" – קיום המצווה בלא ידיעת טעמה.
שהלא אמר לו הקב"ה למשה (במדב"ר חוקת יט, ו) "לך אני מגלה טעם פרה אבל לאחר חוקה", והיינו שמשה זכה להבין ולהשיג טעם מצות פרה, ואם הוא עצמו אינו שייך לעבודת ה"חוקה", הכיצד יכולים ישראל לשאוב הימנו כח לקיום החוקים בקבלת עול מלכות?
וביאור העניין נעוץ הוא בקשר העצמי והמיוחד שבין רועה ישראל לצאן מרעיתו, ש"משה הוא ישראל וישראל הם משה" (פרש"י פרשתנו כא, כא), הנשיא קשור בקשר עצמי עם צאן מרעיתו, עד שכשחסרים הם דבר מה, הנה מרגיש הוא את הצער כאילו היה החיסרון אצלו. ויתר על כן, לא רק שהצער שלו על שחסר לישראל היא צער גדול ביותר, כאילו שהוא עצמו הי' החסר, אלא מכיוון שמשה וישראל הם דבר אחד ממש, הרי מה שחסר לישראל חסר גם לו.
וגם במצוות פרה אדומה, אף שנתגלה למשה טעמה, והוא מקיימה מתוך הבנה והשגה, הרי כיוון שאצל צאן מרעיתו מצווה זו היא בגדר "חוקה", הרי היא "חוקה" גם אצל משה רבינו – ויכול הוא ליתן כח ועוז בעבודת בני ישראל המקיימים המצוות בלא טעם ובקבלת עול למצווה המצוות.
(ע"פ תורת מנחם ספר המאמרים מלוקט ח"ד עמ' כב ואילך)
