בפרשתנו כתוב "ועשית שנים כרבים זהב" (כה, יח). ופירש רש"י "כרבים – דמות פרצוף תינוק להם".
והנה, איתא במדרש (דברים רבה פ"ה, ז. ובכ"מ) "מלך שהיו לו בנים הרבה והי' אוהב את הקטן יותר מכולן כו', כך אמר הקב"ה: מכל האומות שבראתי איני אוהב אלא לישראל, שנאמר "כי נער ישראל ואוהבהו"". והיינו, שאהבת הקב"ה לישראל היא בדוגמת אהבת האב לבנו הקטן.
ובספרי חסידות (ראה לקוטי אמרים ואור תורה (להרב המגיד נ"ע) בתחילתם. ד"ה כי נער ישראל תרס"ו, ועוד) מבואר הטעם לאהבת האב לבן הקטן דווקא, כי האהבה בין אב לבן אינה מצד מעלות הבן, חכמתו, מדותיו וכיוצא בזה, כי אם משום שהוא בנו וחלק ממנו, ולכן אוהב אותו האב באהבה עזה.
וענין זה מודגש דווקא בבן קטן. כי בבן גדול מכיון שמשתמש כבר בחכמתו ומדותיו אפשר להיות שהאב יאהב את הבן גם מצד מעלותיו וכשרונותיו. מה שאין כן בבן קטן מכיון ששכלו ומדותיו אינם מפותחים עדיין, גלוי לכל, שהאהבה היא רק מצד עצם היותו בנו.
וכן הוא גם באהבת הקב"ה לישראל, שאהבה זו אינה רק מצד מעלות ישראל, שמקיימים את התורה ואת המצוות, או מצד חכמתם, מידותיהם וכיו"ב, אלא אהבה זו היא בדוגמת האהבה ל"בן הקטן", שהיא אהבה עצמית הבאה מצד זה שישראל הם דבר אחד עם הקב"ה, ונשמת ישראל היא "חלק אלוקה ממעל ממש" (ראה תניא פ"ב בארוכה).
ועל פי זה יש לבאר מה שהכרובים "דמות פרצוף תינוק להם", כי בזה מרומז האהבה הגדולה שיש להקב"ה לישראל בניו, שהיא בדוגמת האהבה שיש לאב ל"תינוק" ולילדו הקטן.
(ע"פ לקוטי שיחות חכ"ו עמ' 181)
