תקופת 3 השבועות “בין המיצרים” ומדריך ימי התענית – קיצור הלכות שלושת השבועות על פי הבית יוסף

תקופת 3 השבועות “בין המיצרים” ומדריך ימי התענית – קיצור הלכות שלושת השבועות על פי הבית יוסף

שלושת השבועות שבין י”ז בתמוז לתשעה באב, היו בהיסטוריה של עם ישראל ימים של חוסר מזל ואסונות לעם היהודי. בתקופה זו, חרבו שני בתי המקדש, בין שאר הטרגדיות האחרות.

מתייחסים לימים אלה כאל תקופת “בין הַמְּצָרִים”, כלשון הפסוק: “כל רודפיה הִשיגוּהֶ בין המצרים” (איכה א’,ג’).

יְמֵי בֵּין הַמְּצָרִים הם שלושת השבועות שבין שבעה עשר בתמוז, היום שבו הובקעה חומת ירושלים, לתשעה באב, היום שבו חרב בית המקדש. ימים אלה מציינים את ימי הצרה והמצוקה הקשורים לחורבן בית המקדש הראשון והשני, וחלים בהם דיני אבלות ההולכים ומחמירים ככל שקרבים לתשעה באב. בשלוש השבתות של ימי בין המצרים קוראים לאחר קריאת התורה שלוש הפטרות העוסקות בפורענות ובעונשים שיבואו על חטאי העם. הפטרות אלו מכונות “תלתא דפורענותא”, ובשבע השבתות שאחריהן קוראים הפטרות המכונות “שבע דנחמתא”.

הביטוי “בין הַמְצָרִים” מופיע במגילת איכה, המתארת את חורבן הבית הראשון ואת מצבה של ממלכת יהודה בעקבות החורבן: “גָּלְתָה יְהוּדָה מֵעֹנִי, וּמֵרֹב עֲבֹדָה הִיא יָשְׁבָה בַגּוֹיִם, לֹא מָצְאָה מָנוֹחַ; כָּל-רֹדְפֶיהָ הִשִּׂיגוּהָ בֵּין הַמְּצָרִים.” (מגילת איכה, פרק א’,פסוק ג’) גדולי המוסר דרשו על הפסוק שמתוך צערו של אדם ליבו מתעורר לתשובה.

בשבתות של ‘שלושת השבועות’, נלקחות ההפטרות מתוך ספרי ישעיהו וירמיהו, העוסקים בחורבן המקדש ובגלות העם היהודי.

בתקופת בין המצרים, נוהגים במנהגי אבלות שונים וממעטים בשמחה ובחגיגות. זהו זמן בו הדין האלוקי מורגש בחוש ולפיכך אנו נמנעים מלהיכנס למצבים, שיש בהם מן הסכנה.

***

 שבעה עשר (י”ז) בתמוז

שבעה עשר בתמוז הוא אחד מארבעת ימי התענית שנקבעו ביהדות לזכר חורבן בתי המקדש. תענית זו מציינת את היום שבו הובקעה חומת ירושלים כמה שבועות לפני חורבן בית המקדש השני. על פי המקרא, לפני חורבן בית המקדש הראשון נבקעה חומת ירושלים בתשעה לחודש תמוז, אך בתלמוד הירושלמי כתוב שגם בבית ראשון נפרצו החומות בי”ז בתמוז ובגלל המצב הקשה התבלבלו בספירה.

צום שבעה עשר בתמוז נקרא גם צום הרביעי, מכיוון שתמוז הוא החודש הרביעי בשנה המקראית. הצום נמשך מעלות השחר ועד צאת הכוכבים. ביום זה מתחילים ימי בין המצרים הנמשכים עד תשעה באב ונוהגים בהם מנהגי אבלות ההולכים ומחמירים ככל שמתקרבים לתשעה באב.

בשבעה עשר בתמוז כל איש ואישה בריאים, מעל גיל מצוות, חייבים לצום מעלות השחר ועד צאת הכוכבים, כפי שכתב הרמב”ם: “יש ימים שכל ישראל מתענים בהם מפני הצרות שאירעו בהן, כדי לעורר הלבבות לפתוח דרכי התשובה, ויהיה זה זיכרון למעשינו הרעים ומעשה אבותינו שהיה כמעשינו עתה, עד שגרם להם ולנו אותן הצרות, שבזיכרון דברים אלו נשוב להיטיב, שנאמר (ויקרא כו,מ): ‘והתוודו את עוונם ואת עוון אבותם’…”.

ובזכות התענית והתפילות, נזכה במהרה לביאת משיח-צדקנו ולקיום ההבטחה (זכריה ח,יט): “כה אמר ה’ צב-אות: צום הרביעי (י”ז בתמוז, החודש הרביעי מניסן) וצום החמישי (תשעה באב) וצום השביעי (צום גדליה) וצום העשירי (עשרה בטבת) יהיה לבית-יהודה לששון ולשמחה ולמועדים טובים, והאמת והשלום אהבו”.

 

הסיבות לתענית י”ז בתמוז

חמישה אסונות אירעו בי”ז בתמוז:

1. נשתברו הלוחות: כאשר משה רבנו ירד מהר סיני ובידיו לוחות הברית (הראשונות). ברדתו מן ההר ראה משה את מעשה העגל שעשו בני ישראל ואת המחולות סביבו. משה השליך את הלוחות מידיו ושברם.

2. ובוטל התמיד: שנהגו להקריבו מדי יום בבית המקדש הראשון. היה זה בעקבות פריצתם של חיילי נבוכדנצר, מלך בבל, לירושלים ביום ט’ בתמוז, ככתוב: “בחדש הרביעי בתשעה לחדש, ויחזק הרעב בעיר ולא היה לחם לעם הארץ. ותיבקע העיר וכל אנשי המלחמה יברחו ויצא מהעיר לילה” (ירמיהו נב). החיילים עשו שמות בעיר וצרו על בית המקדש. הכהנים התבצרו בו והמשיכו לנהל עבודת הקודש. ואולם, מיום י”ז בתמוז ואילך לא היה עוד בידי הכהנים כבשים להקרבת “קרבן התמיד”, ומיום זה בוטלה הקרבתו.

3. והובקעה העיר: (ירושלים) בימי בית המקדש השני, וחייליו של טיטוס (הרומי) פרצו לעיר. הם ניהלו מלחמה קשה בירושלים כשפניהם אל בית המקדש. ביום תשעה באב עלה בידם לחדור למתחם הר הבית, נכנסו לבית המקדש והציתו בו אש. האש דלקה יומיים, תשעה ועשרה באב. מאז נתון עם ישראל בגלות ומצפה ומתפלל לגאולה השלמה על-ידי משיח צדקנו, שיבנה את בית המקדש השלישי, במהרה בימינו אמן.

4. ושרף אפוסטומוס את התורה: הדבר היה בתקופת שלטון הרומאים בארץ (בזמן בית המקדש השני). אין מקור ברור לתקופה המדוייקת אך מעריכים כי הדבר היה כשש עשרה שנה לפני המרד הגדול ברומאים, בעת שלטונו של הנציב הרומי קומנוס. באותה תקופה התגרו חייליו ביהודים ובקדשי ישראל והדבר גרם למהומות קשות. את סיפור המעשה מספר יוספוס פלביוס בספרו: “… קמה מבוכה חדשה בגלל מעשה שוד, כי בדרך המלך, על יד בית חורון התנפלו שודדים על כבודת סטפנוס, אחד מעבדי הקיסר (הרומי) ובזזו את כולה. קומנוס (הנציב הרומי) שלח את אנשי צבאו אל הכפרים הסמוכים למקום השוד וציווה לאסור את יושביהם (היהודים) ולהביאם אליו. כי מצב בהם עוון שלא רדפו אחר השודדים לתפסם. ואחד מאנשי הצבא תפס את ספר התורה הקדושה באחד הכפרים, וקרע אותו והשליכו אל האש”. בתלמוד הירושלמי (תענית כג,ב) הובאו שתי דעות לגבי המקום שבו אירע הדבר: “רבי אחא אמר במעברתא דלוד, ורבנן אמרי במעברתא דטרלוסא”. סיפורו של יוספוס פלביוס (הנזכר) מתיישב לפחות עם “מעברתא דלוד”, שבית חורון נמצאת במעבר שבין לוד לירושלים. ואולם, יש הסבורים כי המעשה מתייחס לאנטיוכוס אפיפנוס שעליו ועל אנשיו מסופר: “וספרי התורה אשר מצאו, קרעו וישרפו באש”. ויש גם דעות אחרות.

5. והעמיד/והועמד צלם בהיכל…: אף בענין זה אין דעה חד משמעית מי העמיד את הצלם. בתלמוד הירושלמי (שם) נאמר: “מאן דאמר הועמד צלמו של מנשה מאן דאמר העמיד צלמו של אפוסטומוס”. כלומר, יש המייחסים את העמדת הצלם בהיכל ע”י אותו אפוסטמוס באותו יום, ויש המייחסים זאת לצלם שעשה מנשה המלך והעמידו בהיכל.

***

מנהגי האבלות ב’שלושת השבועות’

  1. לא מתחתנים (אולם טקסי אירוסין ממשיכים להתקיים).

  2. לא מקשיבים למוסיקה.

  3. נמנעים מכל חגיגה או מסיבה בציבור – במיוחד כאלה שכוללות שירה, ריקודים וליווי מוסיקלי.

  4. נמנעים מ”טיולי כיף” או מכל פעילות בידור לא שגרתית.

  5. לא מסתפרים וגברים לא מתגלחים (יש הנוהגים אפילו לא לקצוץ ציפורניים בשבוע שבו חל תשעה באב).

  6. לא מברכים ‘שהחיינו’ על פרי חדש או על בגד חדש, למעט בשבתות.

‘תשעת הימים’

התקופה שבין ראש חודש אב, לתשעה באב, נקראת “תשעת הימים”. בזמן זה, אנחנו מגבירים את מנהגי האבלות, על פי האמירה התלמודית “משנכנס אב ממעטין בשמחה”.

  1. נמנעים מקניית פריטים, שעשויים לגרום לנו שמחה.

  2. נמנעים משיפוץ הבית, או מנטיעת עצים חדשים.

  3. משתדלים להימנע ממשפט בבית-דין, עם אדם שאינו יהודי, מכיוון שזוהי תקופה של חוסר מזל ליהודים.

  4. נמנעים מאכילת בשר (או עוף) ויין. מאכלים אלה מסמלים שמחה וחגיגות.

    • בשבת מותר לאכול בשר ויין וכך גם בכל סעודת מצווה כגון ברית, או סיום מסכת בתלמוד.

    • את יין ההבדלה נותנים לקטן (שעדיין אינו בר מצווה) לשתות.

  5. נמנעים מללבוש בגדים (עליונים), שלא לבשו אותם מאז הכביסה או הניקוי היבש, וכן מלכבס בגדים בכלל.

    • אם לבשו את הבגד לכמה דקות לאחר הכביסה, כך שפגמו ב”רעננות” שלו, מותר להשתמש בו.

    • ניתן ללבוש בגדים נקיים ומגוהצים לכבוד שבת.

    • מותר לכבס את בגדיהם של הילדים הקטנים, שמתלכלכים בתדירות גבוהה, במהלך תשעת הימים.

  6. לא רוחצים להנאה.

    • מותר להתקלח על מנת להסיר לכלוך או זיעה, או מסיבות רפואיות – אולם יש להשתמש במים פושרים.

    • מעבר לכך, יש לשטוף את חלקי הגוף ולא את כולו בבת אחת.

    • ניתן להתקלח במים חמים ביום שישי, לכבוד שבת.

 

מקורות למאמר: אתר חב”ד, וויקיפדיה, אתר אש התורה

קיצור הלכות בין המצרים לפי הבית יוסף

מדריך תעניות , צום צומות

השאר תגובה