תהא שלהבת עולה מאלי’

תהא שלהבת עולה מאלי’

שתאיר שלהבת התורה גם אם המדליק לא נמצא 

בתחילת פרשתנו כתוב “בהעלותך את הנרות אל מול פני המנורה יאירו שבעת הנרות”. ופירש רש”י: “צריך להדליק עד שתהא שלהבת עולה מאלי'”.

ומשמעות הדברים בעבודת האדם לקונו:

כתיב (משלי כ, כז) “נר ה’ נשמת אדם”. כלומר, שנשמתו של כל יהודי נמשלה לנר, שיש להאירו ב”נר מצוה ותורה אור” (שם ו, כג). וכל ישראל שהם “ממלכת כהנים”, מצווים על “בהעלותך את הנרות” – להדליק ולהוסיף אור בכל “נר ה’ נשמת אדם” שבאים אתו במגע, להאירו באור תורה ומצוות (ראה בזה בלקו”ת ריש פרשתנו).

שלמות עבודה זו היא כאשר “תהא שלהבת עולה מאלי'”:

ההשפעה האמיתית והמושלמת על עוד יהודי, להדליקו באור התורה והמצוות, היא דווקא כאשר אותו יהודי נעשה בבחינת “שלהבת עולה מאלי'”. היינו, שגם כאשר ה”מדליק” עוזב לדרכו, ה”נר” של זולתו ממשיך להאיר מעצמו.

איננו יכולים לומר: הרי פלוני כבר נתקרב במעט לתורה ולמצוות, ובכך כבר יצאתי ידי חובתי. עלינו לדעת שאין לעזוב את אותו יהודי, עד שמוודאים שהשלהבת “עולה מאליה” – שהוא אכן רכש ידיעות מספקות ביהדות – בתורה ומצוות, באופן שגם אם יהי’ בריחוק מקום מה”מדליק”, עדיין “נרו יאיר” מעצמו ב”נר מצוה ותורה אור”.

(ע”פ ספר השיחות תשמ”ט ח”ב עמ’ 523 ואילך)

השאר תגובה