ראשו, כרעיו וקרבו – לצלות באש!

ראשו, כרעיו וקרבו – לצלות באש!

מצינו בנוגע לקרבן פסח, שנצטוו ישראל לקחת שה שהייתה העבודה זרה של מצרים (שמות רבה פט”ז, ג), ולהקריבה לקרבן לה’, באופן של “צלי אש ראשו על כרעיו ועל קרבו” (בא יב, ט).

ויש ללמוד מזה הוראה בעבודת האדם לקונו:

ישנם ג’ אופנים שבהם אין האדם עובד את הקב”ה, אלא משליט על עצמו כוח אחר ר”ל.

ראשו” מורה על מצב בו הסמכות הכי גבוהה אצל האדם היא החכמה ושכל, ועושה רק מה שמובן ומושג ויש לה טעם שכלי.

כרעיו” שהם הרגליים הדורכות על הארץ וזה מורה על מצב בו האדם נשלט על ידי תאוות השליטה והוא “דורך” על כל מה שסביבו.

קרבו” שהם איברי העיכול מורים על מצב בו אכילת האדם ופרנסתו הם השולטים על האדם, וכדי להשיגם הנה כל דבר כשר אצלו.

וזהו ההוראה מקרבן פסח, שיש “לצלות באש” כל ג’ מיני עבודות זרות אלו, ומוח האדם כרעיו וקרבו, צריכים להיות קרבן ופסח לה’ ולעבוד את השי”ת בלבד.

(ע”פ אגרות קודש חכ”ד אגרת ט’קכב)

לעילוי נשמת

הרה”ת חיים שניאור זלמן ב”ר דוד ליב ע”ה

מרזב

נלב”ע ט’ ניסן ה’תשס”ג

תנצב”ה

לזכות

הילד שמואל שי’

בן הרה”ת מנחם מענדל וזוגתו שרה מלכה שיחיו

גטליב

לרגל האופשערניש ז’ ניסן ה’תשע”ה

לזכות

הילדה מנוחה רחל תחי’

בת הרה”ת חיים אליהו וזוגתו מרת סימא שיחיו

מישולבין

לרגל הולדתה בשעטומ”צ ביום

כ”ו אדר ה’תשע”ה

השאר תגובה

%d bloggers like this: