פרשת פנחס וניסוך המים

פרשת פנחס וניסוך המים

מדוע אין עבודת השכל עבודה עיקרית בדרך כלל?

בפרשת המועדות שבפרשתנו פנחס נזכרו גם נסכי כל הקרבנות. ובנוגע לניסוך היין מצינו שהניסוך היין שבכל השנה כולה – היה בגדר טפל ושיריים לזריקת הדם, אבל ניסוך היין שהיה בחג הסוכות יחד עם ניסוך המים לא היה רק טפל לזריקת הדם, אלא היה לו גם דין של קרבן בפני עצמו (ראה מה שנתבאר בזה בארוכה במקור הדברים).

ויש לבאר עניין זה בעבודת האדם לקונו:

מים, שאין בהם טעם, מורים על עבודת השי”ת מתוך קבלת עול גם כאשר אינו מבין כלל את הטעם לזה. יין, שיש לו טעם, ו”משמח אלקים ואנשים” מורה על עבודת השי”ת הבאה מתוך תענוג, והבנה והשגה.

ולכן בכל השנה כולה, שאין “ניסוך המים”, והיינו, שענין הקבלת-עול אינו בגילוי אצל האדם, אי אפשר לעשות מהיין (ענין השכל) עבודה עיקרית, כי, אם יהיה האדם הולך אחר שכלו בלבד, יוכל ח”ו לסור מן הדרך.

ולכן לא מגיע  היין כענין בפני עצמו, אלא בתור טפל לזריקת הדם שענין זריקת הדם על גבי המזבח בעבודת האדם הוא, שהאדם מוסר את כל החיות וההתלהבות שלו לקדושה, וכדברי הרמב”ן הידועים (ויקרא א, ט) בנוגע לענין הקרבנות: “שיחשוב אדם בעשותו כל אלה כי חטא לאלקיו בגופו ובנפשו, וראוי לו שישפך דמו וכו'”, ואז באה עבודת השכל כענין טפל לזה, “שירי הדם”.

אבל בחג הסוכות שבא לאחרי העבודה של ראש השנה, עשרת ימי תשובה  ויום הכפורים, וכבר עשה תשובה, ומתחרט על כל העבר, ומקבל על עצמו על להבא לעשות אך ורק רצון הקב”ה, וגם יש עבודת “ניסוך המים” המורה על העבודה של קבלת עול,  אזי יכול ה”יין” לבוא לא רק כטפל לקרבן, אלא כקרבן בפני עצמו.

(ע”פ תורת מנחם חכ”א עמ’ 65 ואילך)

השאר תגובה