פרשת ויחי – אפרים

פרשת ויחי – אפרים

טור לפרשת ויחי

כותרת: הגיע הזמן לאפרים

לפני זמן מה, הזדעזע העם היהודי מפיגוע התופת שהתרחש בבית חב”ד מומביי, הודו. כולנו עקבנו בדאגה אחר הדיווחים, ויחד הוזלנו דמעות כאשר הגיעה הבשורה הקשה. ליבנו נשבר למשמע קולו של מוישי הקטן הזועק “אמא!”, “אמא!”.
חודש עבר, והכאב עדיין צרוב בלב. השאלה היא, מה הלאה?
אחרי שלב הדמעות, הגיע הזמן לעשות.
הזיכרונות הכואבים הם ביטוי חשוב להשתתפות והזדהות עם הזולת. אך אין די בכך, יש לתרגם אותם לעשייה ובנייה.
את המסקנה הזו אנו למדים מפרשת השבוע. בשבועות קודמים קראנו בתורה על סיפורו הדרמטי של יוסף. בניגוד לרצונו, הוא נמכר והורד למצרים, שם נאלץ לחיות בניכר, מנותק מבית הוריו. בתקופה הראשונה, היה שקוע בזכרונות ובגעגועים. אז נולד גם בנו הראשון. מטבע הדברים נקרא שמו ‘מנשה’, “כי נשני אלוקים מבית אבי”, מה שמדגיש את הניתוק מבית אבא.
בהמשך התמקד יוסף יותר בהתפתחות ובעשייה, ופחות בגעגועים. אין פלא, אפוא, שלבן השני הוא כבר קרא ‘אפרים’, “כי הפרני אלוקים בארץ עניי”.
השבוע, מספרת הפרשה על אשר התרחש באחרית ימיו של יעקב, לאחר שירד למצרים. יוסף הגיע לבקר את אביו והציג בפניו את שני בניו – מנשה ואפרים – כדי שיקבלו ברכה. באופן טבעי, העמיד יוסף את מנשה, הבכור, לימינו של יעקב, ואת אפרים בשמאלו. הוא עשה זאת מתוך מחשבה שמנשה, המייצג את תקופת הגעגועים לבית אבא, עדיף על פני אפרים, המייצג את ההצלחה לה זכה בתקופה מאוחרת יותר.
אולם, באורח מפתיע, יעקב שיכל את ידיו, והניח את יד ימינו על ראש אפרים הצעיר.
לא, לא הייתה זו טעות. בכך ביקש יעקב להעביר מסר חשוב מאוד ליוסף – נכון שהבן הבכור שלך הוא מנשה, כי בשלב ראשון היית שקוע בכאב ובזכרונות, וכך צריך להיות; אולם הבן העיקרי הוא דווקא אפרים, כלומר, ההתפתחות וההצלחה לה זכית בהיותך בגולה.
בעצם, זה מסר עבורנו. גם אנו מתמודדים לעיתים מול קשיים שונים וחשים בכאב, כמו בעקבות הרצח הטראגי בהודו.
אומר יעקב אבינו שהדמעות חשובות, אך הן שלב ראשון. בשלב השני, והעיקרי, יש לתעל את הכאב לפסים מעשיים, לתרגם את הצער לתנופה חסרת תקדים של פעילות חיובית.
זו גם הייתה הנחיית הרבי מליובאוויטש לאחר רצח התלמידים בכפר חב”ד, לפני כחמישים שנה: “בהמשך הבנייה, תנוחמו”!
יחד ננציח את המורשת של הרב גבי והרבנית רבקי הולצברג הי”ד.

השאר תגובה

%d bloggers like this: