פרשת וארא – הגיגים ודברי תורה לשולחן שבת

פרשת וארא – הגיגים ודברי תורה לשולחן שבת

בחוץ קר וגשום ובבית פנימה חם ונעים. ניחוחות השבת עולים מהמטבח ולפני הקידוש ה”אשת חיל” תקבל את הקרדיט. ובתנורים? אצל היהודים חלות טריות וריחניות, אך אצל שכניהם המצריים – בפרשת השבוע, ‘וארא’ – לא נעים, צפרדעים מקרקרות.
הצפרדעים עולות מן היאור הקר ובמסירות נפש מזנקות פנימה לתנורי מצרים ומצננות אותם. לעומת זאת, במכת דם, הפעולה הפוכה לחלוטין. אהרן מכה במטה משה על היאור והמים הקרים הופכים לדם חם. מה מתחולל פה, משחק קר-חם?!

היאור (הנילוס) הוא סמל הגאווה המצרית. פרעה גוזר להשליך את הילדים ליאור, ובמובן הרוחני, בכך הוא מנסה לחנך מחדש את העם היהודי. לקרר כל רגש התלהבות לדבר שבקדושה. מהצד השני, תנורי מצרים מסמלים את התרבות החדשה, ההתלהבות והסגידה לחיי החומר.
המכות באו מידה כנגד מידה. תנורי מצרים – תענוגי החומר? שם באה הצפרדע ומצננת את הלהט.
היאור הקר – בא לך להתחפר מתחת לשמיכה, במקום לקום לתפילה ולעשייה? הכה ביאור והפוך אותו לדם! כאן דרושים להט, מרץ ואנרגיה.
אז נפגש בשבת בבית כנסת. החמין


השבת פרשת וארא (לשבור את העקשנות)

המכה הראשונה שהכה הקב”ה את מצרים הייתה מכת דם. כשהקב”ה מצווה את משה על המכה, הוא פותח ואומר: “כבד לב פרעה, מאן לשלח העם”. ונשאלת כאן השאלה, מה מבקש הקב”ה לומר בזה למשה, הלוא הוא כבר הודיע לו קודם לכן “ואני אקשה את לב פרעה… ולא ישמע אליכם פרעה”?

משה רבנו כבר יודע שסירובו של פרעה לשלח את בני-ישראל נובע מהעובדה שהקב”ה הקשה את ליבו. הקשיית הלב עצמה באה כעונש על שפרעה התריס נגד הקב”ה, ולכן נגזר עליו להתנגד לרצון ה’ כדי שיקבל את עונשו. אבל מאחר שמשה כבר יודע זאת, איך ייתכן שהקב”ה מנמק לפניו את מכת הדם בכך ש”כבד לב פרעה”?

המפתח להבנת הדברים טמון בפירוש רש”י. הוא מפרש את המילה ‘כבד’ כתואר בפני עצמו ולא כפעולה של הכבדה. כלומר, ליבו של פרעה היה ‘כבד’ מצד עצמו ולא רק משום שהקב”ה הכבידו.

היו כאן אפוא שני גורמים מקבילים: ליבו של פרעה היה ‘כבד’ מצד עצמו, והייתה בו קשיות-עורף טבעית, שגרמה לו להתנגד לרצון ה’; ונוסף על כך הכביד הקב”ה עוד יותר את ליבו, כדי להקשותו אף יותר מטבעו העקשני.

תכונה זו של כבדות הלב מכונה בתורת החסידות ‘קליפת פרעה’. האותיות ‘פרעה’ מרכיבות גם את המילה ‘הערף’, כלומר, קשיות-עורף. משמעותה של תכונה זו – עקשנות בלתי-הגיונית, שגורמת לאדם להתנגד אפילו לצו שכלו ולרגשותיו.

הדבר גם מרומז במילה ‘כבד’. ידוע שכוחותיו של האדם מתחלקים בכללות על-פי שלושה איברים ראשיים: מוח (שכל), לב (רגש), כבד (כוח הביצוע). סדר הדברים הנכון הוא, שבתחילה חושב האדם על הדברים ומגיע למסקנה שכלית כלשהי; אחר-כך הוא מפתח בליבו רגשות לעניין זה; ומתוך השכל והרגש יורדת ההחלטה לפסים של ביצוע. אולם כאשר “כבד לב פרעה”, כאשר ה’לב’ נהפך ל’כבד’ והנחישות הביצועית באה במקום השכל והרגש, כי-אז לפנינו עקשנות לשמה.

עקשנות זו של ‘קליפת פרעה’ יכולה להופיע אצל כל אחד ואחד ולהפריע לו בעבודת-ה’. כנגדה יש להשתמש ב’עקשנות’ של קדושה, היא קבלת-עול. יהודי צריך לקבוע בנפשו קבלת עול מלכות שמים, שאינה תלויה בשכל וברגש ובמצב נפשי כלשהו. הוא מקבל את עולו של הקב”ה וממלא את רצונו בכל תנאי ובכל מצב.

כוח זה היה למשה רבנו. על-אף חכמתו וגדולתו, היה משה בטל בתכלית לקב”ה. כשהדברים נגעו לרצון ה’, הניח הצידה את הבנתו ורגשותיו והתמסר בתכלית למילוי הרצון העליון. לכן דווקא הוא היה יכול להכריע את העקשנות של פרעה.

(על-פי לקוטי שיחות כרך לא, עמ’ 28)

שבת שלום!!

מוקדש לזכות הת׳ מנחם מענדל בן נחמה דינה לרפואה שלימה

———————

ב”ה

ממתק לשבת פרשת וארא תשע”ז

אדם פשוט הגיע פעם לארמון המלך וראה את המלך יושב עם השרים והעבדים החשובים לארוחה מפוארת להפתעתו הוא רואה שמגישים להם צלחות מפוארות אבל עליהם יש מעט מאוד אוכל אמנם האוכל מעוצב בצורה מאוד יפה אבל המנות מאוד קטנות, הוא נכנס למטבח ורואה שמכל העיצובים נשאר המון אוכל ואותו אוכלים העבדים המשמשים כטבחים וכמלצרים, הוא מתפלא מאוד שהעבדים הפשוטים מקבלים יותר אוכל מאשר השרים, כשיצא מהארמון ראה שבפחים של הארמון יש המון שאריות ופסולת והכלבים אוכלים את כל הכמויות הגדולות האלו, הוא פנה לאחד האנשים החכמים שהיו ליד הארמון וביקש הסבר והחכם מסביר לו שעיקר הסעודה היא ליושבים ליד המלך ועבורם מכינים אוכל מעוצב ומכובד גם אם לא בכמויות, המלצרים מקבלים את השאריות והכלבים מקבלים את הפסולת. את המשל הזה מביא הרבי מליובאוויטש באחד ממאמריו ומסביר שהכלבים מסמלים את אלו שלא עושים שום טוב הם רק רוצים לאכול, לשתות וליהנות ולא חושבים מה הם אמורים לתת בתמורה, העבדים שבמטבח מסמלים את אותם אנשים שעושים מעשים טובים אבל עושים אותם בלי חשק ובלית ברירה אבל היושבים ליד השולחן הם אלו שעושים את עבודת המלך בהתלהבות ובשמחה ולכן הם ראויים לשבת עם המלך.

*

בפרשתנו אנחנו קוראים על התחלת המכות שהביא הקב”ה על המצרים כחלק מתהליך הגאולה של עם ישראל ממצרים, חז”ל אומרים “בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים” והסיבה לכך היא מכיוון שמצרים היא גם מלשון מיצרים הם המגבלות והמעצורים שיש לכל אדם ועל כל אחד מאתנו לצאת מהמצרים שלו, להשתחרר מההגבלות ולתת לנשמה את החירות להתבטא על פי שאיפותיה.

*

מהדרך שאבותינו יצאו ממצרים נוכל ללמוד גם כיצד לצאת ממצרים האישי שלנו ברובד הרוחני. המכה הראשונה שהביא הקב”ה על המצרים היתה מכת דם – כל המים של מצרים הפכו לדם, מים מסמלים קרירות ואדישות ולעומת זאת דם מסמל חמימות והתלהבות, מלמדת אותנו הפרשה אם אתה רוצה לצאת מהמצרים שלך, דבר ראשון תהפוך את האדישות להתלהבות, את אותן מצוות שאתה עושה תעשה בחשק ובאהבה ושמחה ולא בצורה יבשה וטכנית בלבד. מאוד קל וטבעי להתלהב ולהתרגש מדברים גשמיים כמו אוכל טוב טיול מוצלח וכדומה והתורה אומרת לנו שעלינו להפוך את הדברים, להשתדל להשקיע מחשבה והתבוננות בדברים הרוחניים שבחיינו ואם נפנים כמה מיוחדת היא הזכות לשבת בשולחן המלך נצליח להכניס את החמימות וההתלהבות בקיום המצוות ומעשים טובים.

*

יהי רצון שנזכה לתת לנשמה שלנו את תשומת הלב הראויה, נוסיף במצוות ובמעשים טובים בחום ובאהבה ובזכות המאמץ שלנו לצאת ממצרים הרוחני האישי שלנו יוציא אותנו הקב”ה מהגלות ויביאנו לגאולה שלימה בקרוב ממש.

 

השאר תגובה

%d bloggers like this: