נזקי הנחש והעקרב בעבודת ה’

נזקי הנחש והעקרב בעבודת ה’

בפרק חמישי דאבות שנינו “עשרה נסים נעשו לאבותינו בבית המקדש . . ולא הזיק נחש ועקרב בירושלים” (משנה ה).

ולכאורה תמוה, הרי בירושלים לא הזיקו שום חיה, וא”כ הי’ צריך להיות כתוב “ולא הזיקה חי’ בירושלים” וכיו”ב, ומדוע נקט “נחש ועקרב” דוקא?

ויש לבאר זה בעבודת האדם לקונו:

החילוק בין נחש ועקרב הוא שנחש מטיל חמימות באדם, שארסו חם ושורף (ספר ערכי הכינויים מערכת נחש), שעל כן נקרא “שרף”, כי שורף את האדם בארס שיניו (חוקת כא, ו. רש”י). מה שאין כן עקרב מזיק את האדם ע”י קרירות, שארסו קר (ערכי הכינויים שם).

ובעבודת השי”ת, הנחש מורה על חמימות והתלהבות בעניני העולם ותענוגיו, והעקרב מורה על הקרירות לעניני קדושה.

והנה, חמימות קשורה לחיות, וחיות באה רק מהקב”ה, וכמ”ש “ואתם הדבקים בה’ אלקיכם חיים גו'” (ואתחנן ד, ד). ולכן כאשר יש לאדם חמימות והתלהבות בעניני העולם, אף שדבר זה גרוע הוא, אך מכיון שעדיין יש בו “חיות” הרי זה מראה שעדיין קשור הוא להקב”ה – מקור החיים.

אך כאשר האדם הוא בבחינת “עקרב” הרי זה מורה על מצב גרוע יותר, שכבר נפרד מהקב”ה לגמרי ר”ל, ולכן אין בו שום “חיות” אפילו לעניני עולם הזה.

וזהו “לא הזיק נחש ועקרב בירושלים”, שכאשר ישנו “ירושלים” – “יראה שלם” שלימות היראה (ראה ב”ר פנ”ו, י) אין מקום לנזקי החמימות והקרירות, אלא החיות וההתלהבות הם בעניני קדושה בלבד.

(משיחת ש”פ חקת-בלק תשל”ו)

השאר תגובה

%d bloggers like this: