ממתק לשבת פרשת תצווה תשע”ו – ככר הזהב

ממתק לשבת פרשת תצווה תשע”ו – ככר הזהב

ב”ה

עשיר גדול יצא פעם לטיול רגלי, בדרך נקרעה לו סוליית הנעל, ראה צריף עלוב ובו מעין סנדלרייה, ונכנס פנימה. הסנדלר לקח את הנעל, חתך, הדביק ותפר. כשעמד העשיר לנעול את הנעל הבחין שהתפירה של הסוליה עקומה והתיקון מכוער.

“מה קורה לך? זאת עבודה של בעל מקצוע? אתה סנדלר אתה?” גער בו העשיר. “אנא, סלח לי,” פנה אליו הסנדלר, “אני עני ובקושי מתפרנס למחייתי, יש לי שמונה בנים ובנות – שיהיו בריאים – הבת הגדולה הגיעה לפרקה, ואין לי כסף לחתן אותה. ראשי מלא דאגות ואינני מסוגל להתרכז בעבודה”, לקח העשיר את הסנדלר לביתו, הכניס אותו, ניגש לכספת והוציא משם כיכר זהב. “בכל פעם שתצטרך לחתן מישהו מילדיך, פרוס לך פרוסת זהב.” אחז הסנדלר בהתרגשות בכיכר הזהב, הלך לביתו ושמר אותה במקום מסתור.

מאותו היום החל הסנדלר לעבוד בשמחה, חסר כל דאגה ליום המחר. יכולתו השתפרה ללא הכר, ושמע עבודתו המדויקת יצא למרחקים. החלו לבוא אליו אנשים מכל הכפרים והעיירות שמסביב, ובמשך הזמן הקים הסנדלר מפעל לנעליים, והפך לאחד מעשירי הארץ.

יום אחד יצא הסנדלר העשיר לטייל בשוק, והנה הוא רואה אדם ממרר בבכי. שאל אותו הסנדלר על מה ולמה הוא בוכה, הסביר לו האיש שהוא עני ואין לו ולילדיו מה לאכול, הזמין אותו הסנדלר לביתו ונתן לו את כיכר הזהב. “כשתצטרך כסף, פרוס לך פרוסת זהב מכיכר זו, מכור אותה ולא תצטרך לדאוג יותר”.

לקח האדם את כיכר הזהב כשהוא מלא בספיקות, כשהגיע לביתו הכה עליה בפטיש. להפתעתו רק ציפוי דק של שכבת זהב היה על הכיכר, ומתחת למעטה הזהב הדק היה גוש ברזל חלוד. נדהם וכועס רץ האדם לביתו של הסנדלר העשיר וקרא בכעס: “מדוע רימית אותי? כיכר זו כולה ברזל, רק הציפוי שלה זהב!”. התבונן הסנדלר באיש ובכיכר הברזל שבידו, ולאחר רגע של שקט אמר לו: “מעניין, גם אני קיבלתי ברגע של ייאוש את כיכר הזהב הזו, אלא שהגישה שלי הייתה שונה משלך. אני האמנתי במתנה ואילו אתה הִטלת בה ספק. אתה מבין,” פנה הסנדלר לאיש, “לא הזהב הוא זה שמפרנס אותנו אלא האמונה, כיכר הזהב הזו אמנם אינה כולה זהב אבל אם היית מאמין היא היתה מאירה את חייך, האמונה היא כיכר הזהב האמתית, ואני בזכות אמונתי הצלחתי להגיע למה שהגעתי”.

***
בפרשת השבוע אנחנו קוראים על מעשה המנורה עבור המשכן, חז”ל אומרים לנו שמשה רבינו התקשה במעשה המנורה והקב”ה אומר לו להשליך ככר זהב לאש ואז תצא המנורה, מדוע התקשה משה דווקא בעשיית המנורה הרי היו הרבה כלים במשכן ובכולם נראה שמשה הסתדר ורק במנורה כתוב שהתקשה?

מוסבר על כך בתורת החסידות, המנורה הייתה עשויה מזהב גשמי ותפקידה היה להאיר את העולם באור רוחני כ”עדות לבאי עולם שהשכינה שורה בישראל” ומשה מתפלא איך אפשר לקחת זהב גשמי ולהאיר אתו באור רוחני? ועל כך אומר לו הקב”ה אתה צודק שאדם בכוחותיו לא יכול לעשות כזה אור את האור מביא הקב”ה, האדם צריך רק לקחת את הזהב ולהשליך לאש ואז הקב”ה יעשה מזה מנורה שמאירה באור רוחני,

לכל יהודי יש בתוכו את המשכן הפנימי ובתוכו מנורה שצריכה להאיר את העולם אומר לנו הקב”ה אתה צריך לקחת את הגשמיות שלך ולזרוק אותו לאש הרוחנית, להקדיש את כל השפע שהקב”ה נותן לך כאן בעולם ככלי לעבודת השם ואז תראה שגם זהב גשמי יכול להאיר באור רוחני.

יהי רצון שהקב”ה ייתן לנו שפע גדול בגשמיות ונצליח להשתמש בו בצורה הראויה להוספת רוחניות וקדושה בעולם.

שבת שלום

השאר תגובה