מיעט בסרחונו מפני חיבתו

מיעט בסרחונו מפני חיבתו

על הפסוק “והזה שבע פעמים גו’ את פני הפרוכת” (ד, יז) מפרש רש”י “ולמעלה הוא אומר את פני פרוכת הקודש? משל למלך שסרחה עליו מדינה, אם מיעוטה סרחה פמליא שלו מתקיימת, ואם כולה סרחה אין פמליא שלו מתקיימת”

בהמשך פרשת פר העלם דבר של ציבור כתוב “ואת כל חלבו ירים” (שם, יט), ופירש”י “ואע”פ שלא פירש כאן יותרת ושתי כליות, למדין הם מועשה לפר כאשר עשה וגו’. ומפני מה לא נתפרשו בו, תנא דבי רבי ישמעאל משל למלך שזעם על אוהבו ומיעט בסרחונו מפני חיבתו”.

ויש לעיין בזה, דלכאו’ גם המשל הראשון הוא מרבי ישמעאל (זבחים מא, ב), ולא הביא רש”י שמו כמו שאינו מביא בד”כ שמות בעלי המאמרים, וא”כ מדוע הביא את שמו של רבי ישמעאל במשל השני?

ויש לומר בזה ע”ד הדרוש, דבזה מתרץ קושיא המתעוררת כאן. דהנה אף שמובן הדבר דמצד חיבתו ימעט המלך ב”סרחון” אוהבו, אך כ”ז בחטאים רגילים, אך כשמדובר ב”סרחון” כזה ש”אין פמליא שלו מתקיימת” איך אפשר שעדיין מחבבו המלך עד כדי כך שימעט בסרחונו?

וע”ז מתרץ רש”י שמאמר זה אמר רבי ישמעאל, שהוא זה שאמר (נגעים רפ”ב) “בני ישראל אני כפרתן”. דאין הכוונה שכשישראל יעשו תשובה יתכפרו, דא”כ אין ר”י כפרתן של ישראל וישראל הם המכפרים על עצמם, אלא הכוונה שר”י הי’ כ”כ קשור ומאוחד עם בני ישראל, עד שהחשיב את עצמו כאילו הוא עצמו הי’ זה שחטא (ח”ו), וממילא הרי הוא כפרתן של ישראל.

וכמו”כ אצל הקב”ה האהבה והקשר לבנ”י אינה תלוי’ בהנהגת בנ”י כ”א הם קשורים ומאוחדים לעולם, ולכן גם כשיש “סרחון” אצל בנ”י עדיין חיבתן עולה לפני הקב”ה ו”מיעט בסרחונו מפני חיבתו”.

(ע”פ לקו”ש חכ”ז עמ’ 16 ואילך)

השאר תגובה

%d bloggers like this: