מדוע “טעם” זה תורה ו”ריח” – מצוות?

מדוע “טעם” זה תורה ו”ריח” – מצוות?

ידוע מה שאמרו רז”ל (ויק”ר פ”ל, יא), אשר ד’ המינים הם כנגד ד’ הסוגים בעם ישראל:

בד’ המינים – יש אלו שיש בהם טעם או ריח, יש אלו שיש בהם הן טעם והן ריח, וישנם אלו אשר תרוויהו ליתא בהו. וכן הוא בעם ישראל, אשר יש שיש בהם “טעם” – תורה, ויש שיש בהם “ריח” – מצוות, ויש שיש בהם תרווייהו, וכו’.

ויש לעיין – מה טעם ההשוואה בין “טעם” לתורה דוקא, ו”ריח” למצוות דוקא?

ויש לבאר: הנאת ה”טעם” בגשמיות – באה ממאכל או משקה, הנכנסים בפנימיות האדם, ונעשים דם ובשר כבשרו. משא”כ ההנאה מ”ריח” – אין בה מציאות דבר הנכנס בפנימיות האדם.

וזהו גם החילוק בין תורה ומצוות: על התורה נאמר (תהלים מ, ט) “תורתך בתוך מעי” – התורה היא כמו מזון הנכנס במעי האדם. כי לימוד התורה הוא בשכל והבנה, דבזה ‘נכנסת’ חכמת התורה בשכל האדם, ועד שהיא מתאחדת עמו (ראה תניא ספ”ה) – “טעם”.

משא”כ מצוות, הם ‘גזירות המלך’: קיום כל המצוות, אפילו אלו המובנות בשכל האדם – צריך לקיימן רק מפני שכן ציוה ה’ (ולא מפני הבנת האדם בטעמם). ונמצא, שזהו ממש כעניין הריח: אמנם יש במצוות הנאה – חיות והתלהבות בקיום ציווי ה’, אך אין זה דבר הבא בפנימיות האדם, מאחר ואין קיומם מצד הטעם השכלי שבהם, אלא רק מצד קבלת עול המלך.

(ע”פ תורת מנחם חי”ח עמ’ 31)

%d bloggers like this: