כי תצא גאווה

כי תצא גאווה

פועל על הזולת? אל תתגאה!

בפרשתנו כי תצא כתוב “כי תבנה בית חדש ועשית מעקה לגגך גו’ כי יפול הנופל ממנו”. וכתוב בשל”ה הקדוש (סוף פרשתנו) “מצאתי כתוב: רמז גג הוא גבוה. ורומז שיעשה האדם גבול לגאוה”.
ועל פי זה יש לפרש דברי הכתוב:
“כי תבנה בית חדש” ‑ כאשר יהודי עוסק בקירוב בני ישראל לאביהם שבשמים, ובונה “בית” להקב”ה, סביבה שתהיה חדורה ביהדות ‑ “ועשית מעקה לגגך”, עליו להיזהר מגאוה.
כי באם יתגאה – אין זה רק חסרון בעבודתו שלו, אלא הגאווה יכולה לגרום לנפילה אצל השני עליו הוא רוצה להשפיע ולקרב.
כי, כאשר משפיע על השני בדברים היוצאים מן הלב, ובלי פניות, אז הדברים יכנסו אל לב השני ויפעלו פעולתם. אך באם מעורבים בדבריו ישות וגאוה, הנה לא רק שזה יכול להפריע בהשפעת והצלחת דבריו לקרב השני, הנה גאוותו עלולה לגרום את ההיפך לגמרי, לרחק את השומע רחמנא-ליצלן.
ומדייק הכתוב “כי יפול הנופל ממנו“:
אדם יכול לטעון, שאם מתרחק השני כתוצאה מהגאווה שלו אין זה אשמתו. כי באם הזולת היה איש ישר הולך, אזי היה מבחין בין האמת שבדבריו לגאווה שבהם, ו”תוכו אכל קליפתו זרק” (חגיגה טו, ב). ולכן יוצא, שירידת הזולת היא משום שהוא כבר “נופל” ויורד בעבודת ה’, ורק משום ש”נופל” הוא פועלת עליו הגאווה ירידה ונפילה יתירה.
וזהו שמזהיר הכתוב “ועשית מעקה לגגך גו’ כי יפול הנופל” ‑ שמבלי הבט על זה שהשני הוא בבחינת “נופל”, מכל מקום מוטל חיוב על האדם להיזהר שמ”גגך” – הגאווה שלך, לא יפול הנופל, היינו שהגאווה שלך לא תגרום לנפילה יתירה אצל הנופל, אלא האדם צריך לעשות כל מה שביכלתו להיזהר מזה, ולקרב את ה”נופל” לתורה ועבודה.
(ע”פ לקוטי שיחות חכ”ד עמ’ 142 ואילך)

השאר תגובה