כי תבוא ותשוקה לאלוקות

כי תבוא ותשוקה לאלוקות

“הרג” התאוות “וכליון” הנפש לחצרות ה’
בסיום התוכחה שבפרשתנו  כי תבוא נאמר “והשיבך ה’ מצרים באניות גו’ והתמכרתם שם לאויביך לעבדים ולשפחות ואין קונה”. ובפירוש “ואין קונה” כתב רש”י “כי יגזרו עליך הרג וכליון”. ויש לבאר תוכן הפנימי בענין זה שלא רק שאין זה קללה, אלא מעלה היא:

הכוונה שבתוכחה היא שע”י זה יבואו ישראל למעלת התשובה, כמ”ש “והיה כי יבואו עליך כל הדברים האלה הברכה והקללה גו’ והשבות אל לבבך גו’ ושבת עד ה’ אלוקיך גו'” (נצבים ל, א-ב). ובתיבות אלו שבכתוב ובפירוש רש”י מבואר ה”ברכה” והדרגא נעלית המושגת על ידי עבודת התשובה.

דהנה, מבואר בספרים (ראה תניא פ”ז – והציטוטים דלקמן הם משם, ובכ”מ) אשר הצימאון והתשוקה אל השי”ת היא חזקה ביותר אצל הבעל תשובה, יתר על אשר הצדיק תאב ומשתוקק לקרבת ה’.

כי, הבעל תשובה, להיותו במעמד ומצב שפל ביותר, ונפשו נמצאת “בארץ ציה וצלמות היא הסטרא אחרא ורחוקה מאור פני ה’ בתכלית”, על כן כשמתעורר לשוב אל ה’, הנה “צמאה נפשו לה’ כארץ עיפה וציה”, שמשתוקק אל השי”ת בצימאון אדיר כאדם הנמצא במדבר שהשתוקקותו למים היא עזה פי כמה וכמה מצימאונו של אדם הנמצא במקום יישוב.

מה שאין כן הצדיק מכיוון שתמיד היה בקרבת ה’, הרי אין צימאונו עז כל כך, ואין בו את מעלת ההשתוקקות העזה המתעוררת מצד הריחוק דווקא.

וזהו ענין ה”כליון”, המבואר בפירוש רש”י, שהוא מלשון הכתוב “נכספה וגם כלתה נפשי לחצרות ה'”, שהיא “תשוקת הנפש לידבק וליכלל באורו יתברך” – הצימאון של הבעל תשובה לידבק בו ית’, ו”צמאה נפשו ביתר עז מצימאון נפשות הצדיקים, כמאמרם ז”ל במקום שבעלי תשובה עומדים כו'”.

וזהו גם ענין “הרג”, שתשוקה וצימאון זה, שמואס בתאוות העולם ורוצה רק בקרבת ה’, אינה מתאימה לנשמה המלובשת בגוף גשמי המתאווה לתאוות העולם ופיתוייו, ודרגה זו שייכת בדרך כלל לנשמה לאחר פירודה מן הגוף, ואילו בעל תשובה בעבודתו משיג מעלה זו גם בהיותו נשמה בגוף, מצד גודל הצימאון הנובע מגודל ריחוקו מאור ה’ שהיה מצוי בו מקודם, והרי הוא כביכול במדריגת הנשמה לאחר צאתה מן הגוף – “הרוג” – גם בהיותו נשמה בגוף.

(ע”פ לקוטי שיחות חי”ט עמ’ 239 ואילך)

השאר תגובה