יסוד גדול במדת הבטחון – חסידות למתקדמים

יסוד גדול במדת הבטחון – חסידות למתקדמים

בפרשתנו נאמר “ויירא משה ויאמר אכן נודע הדבר. וישמע פרעה גו’ ויבקש להרוג את משה ויברח משה גו'” (ב, יד-טו). ולכאורה תמוה, למאי נפק”מ פרט זה ש”ויירא משה ויאמר אכן נודע הדבר”, הרי יראה זו לא גרמה לשום מעשה, שהרי לא ברח משה אל מדין אלא אחרי ששמע פרעה על כך וביקש להרגו?

ויש לבאר, שבזה משמיענו הכתוב יסוד גדול במדת הבטחון. דהנה, אין הפירוש במדת הבטחון, שהאדם מאמין, שכיון שחסדי השם הם בלי מדידה והגבלה, לכן יקבל האדם את חסדי השם בלי שום עבודה מצדו. אלא בטחון הוא עבודה ויגיעה בנפשו, והיא מביאה את חסדי השם הבאים כתוצאה מיגיעת האדם. דע”י שהאדם סומך באמת רק על הקב”ה לבד, עד שאינו דואג כלל, הרי התעוררות זו גופא פועלת שהקב”ה מתנהג עמו באופן זה, שמטיב עמו.

וזוהי כוונת הכתוב בפרשתנו, שמספר על יראתו של משה כששמע מהעברי “הלהרגני גו’ כאשר הרגת את המצרי” – להשמיענו יסוד זה במדת הבטחון, שהבטחון עצמו הוא המביא וגורם לישועת ה’, ומכלל הן אתה שומע לאו, דזה שהאדם לא נחלץ מצרה ה”ז מפני שהי’ חסר בבטחון שלו.

וזהו מ”ש “ויירא משה ויאמר אכן נודע הדבר (ותיכף לאח”ז) וישמע פרעה גו’ ויבקש להרוג את משה ויברח משה גו'”: כיון שמשה הי’ ירא לנפשו ולא בטח בהשם שלא יבוא לו שום היזק ח”ו, הרי זה גרם ש”וישמע פרעה את הדבר הזה ויבקש להרוג את משה” והוצרך לברוח ממנו. משא”כ אם הי’ בוטח בבטחון גמור בהשם, ולא הי’ דואג כלל מהמצב שנמצא בו, הרי זה גופא הי’ פועל שהי’ הדבר נשכח, והי’ טוב לו בטוב הנראה והנגלה.

ומכאן למדנו גם הוראה למעשה בפועל:

כשאדם פוגע במניעות ועיכובים על שמירת התומ”צ, עליו לדעת, שביטול מניעות ועיכובים אלו תלוי בו ובהנהגתו. דאם יש לו בטחון גמור בהשם, שהוא ית’ יעזור שיהי’ טוב, עד שהוא במנוחה גמורה בלי שום דאגה כלל, הרי כן יהי’ לפועל, שיתבטלו כל המניעות ועיכובים, וטוב יהי’ לו בטוב הנראה והנגלה.

(יעויין בארוכה לקוטי שיחות חל”ו עמ’ 1 ואילך)

השאר תגובה