ימי-החול שבתיים, והשבת – שבת שבתון

ימי-החול שבתיים, והשבת – שבת שבתון

בפרשתנו (לה, ב) כתוב “ששת ימים תֵּעָשֶׂה מלאכה, וביום השביעי יהי’ לכם קודש שבת שבתון לה'”.

ויש לבאר זה ע”פ דרך החסידות:

על הכתוב בתהלים (קכח, ב) “יגיע כפיך כי תאכל” נאמר (ראה לקו”ת שלח מב, ד. ועוד), שמלאכת האדם לפרנסתו ופרנסת בני-ביתו צריכה להיות ביגיעת כפיים בלבד – “יגיע כפיך” ולא “יגיע ראשך”. צריך להתעסק במעשה בפועל בפרנסה, אך לא להשקיע את הראש בזה, בדאגות ובתחבולות. כי אליבא דאמת, מזונות האדם תלויים בקב”ה הזן ומפרנס לכל, ולא בעסק האדם ובמסחרו שהם רק “כלים” דרכם משפיע הקב”ה פרנסתו.

זהו פירוש “ששת ימים תֵּעָשֶׂה מלאכה” – דייק הכתוב לומר “תֵּעָשֶׂה” (ולא “תַּעֲשֶׂה”), כביכול המלאכה נעשית מאליה, בדרך ממילא. ללמדנו שעל האדם להתעסק בפרנסתו לא באופן של “תַּעֲשֶׂה” – בהשתדלות ויגיעה יתירה, אלא כביכול המלאכה נעשית מאליה וממילא, והוא אינו טורח סביבה יותר ממה שמוכרח, ביודעו שיגיעה יתירה לא תוסיף כי-הוא-זה מעבר למה שהקב”ה רוצה להשפיע לו.

כאשר המלאכה נעשית באופן כזה, שאינו משקיע ראשו בעסק, הרי הוא כל השבוע בבחינת שבת (“א שבת’דיקע איד”) – עליה נאמר (שו”ע אדה”ז סי’ שו סכ”א) ש”לעולם יראה אדם בכל שבת כאילו כל מלאכתו עשויה” – כי מתי שמלאכתו היא רק בבחינת “תֵּעָשֶׂה” מעצמה, הרי הוא רואה עצמו, בכל ימות השבוע, “כאילו כל מלאכתו עשויה”.

כאשר כל ימות השבוע הם בבחינת שבת, אזי השבת עצמה היא בדרגה גבוהה יותר. זה נרמז בהמשך הכתוב: כאשר “ששת ימים תֵּעָשֶׂה מלאכה”, אזי “ביום השביעי יהי’ לכם קודש שבת שבתון“.

(ע”פ לקוטי שיחות ח”א עמ’ 187 ואילך)

השאר תגובה

%d bloggers like this: