זכות הציבור לדעת, מתי?

זכות הציבור לדעת, מתי?

ב”ה

טור לפרשת בהעלותך
זכות השתיקה

אם תפתחו את מקלט הרדיו, סביר להניח כי בדקות הקרובות שוב תשמעו על חשדות כאלו ואחרים. בשם ‘זכות הציבור לדעת’, חושפת התקשורת פרטים מחייהם של אישי ציבור ופוגעת בחופש הפרט שלהם. כל שביב מידע תופס כותרות בעמודים הראשיים והופך לנחלת הציבור.
אם גם אתם חשים שלא בנוח לנוכח העיסוק האובססיבי בחייהם של אחרים, הצדק עמכם. זוהי תופעה לקויה ושלילית, כפי שלומדים מ… פרשת השבוע. בפרשת בהעלותך מסופר על חטאה של מרים הנביאה. היא שוחחה עם אחיה אהרון הכהן על העובדה שמשה רבנו פרש מציפורה אשתו כדי לדבר עם ה’. בעקבות זאת, נענשה ולקתה בצרעת למשך שבוע ימים. למעשה, הדברים שאמרה היו נכונים, ויותר מכך, היא כלל לא התכוונה לדבר בגנות אחיה משה. מדוע בכל זאת מרים נענשה בחומרה?
שאלה דומה ניתן לשאול בהקשר לסיפור המרגלים, אודותיו נקרא בשבוע הבא, בפרשת שלח. המרגלים נשלחו למשימה לאומית – לבחון את מצב הארץ בתור הכנה לכיבושה במלחמה. הממצאים שהעלו, היו מדאיגים במיוחד. הם ראו בארץ עמים חזקים ואנשי ענק, שההתמודדות כנגדם תהיה קשה מאוד עד בלתי אפשרית. אין פלא, אפוא, שכאשר המרגלים חזרו, שיתפו את העם בממצאים הללו. לכאורה, הם מילאו את שליחותם, ומה הפסול במעשיהם?
בשני המקרים, הבעיה דומה. הן מרים והן המרגלים דיברו בצורה הגיונית, אך טעו בכך שהפנו את הדברים לכתובת הלא נכונה. אם למרים יש ביקורת כלשהי על משה, לכל לראש עליה לגשת ולברר זאת איתו בצורה דיסקרטית וחשאית.
גם המרגלים הדליפו את מסקנותיהם בצורה חסרת אחריות. הם היו צריכים לדווח על ממצאיהם בפורום סגור, למשה ולאהרון בלבד. במקום זאת, העדיפו ‘לצאת לתקשורת’, הדליפו את המידע החוצה, ובכך יצרו פאניקה בקרב העם כולו.
מרים והמרגלים מלמדים אותנו לקח אקטואלי חשוב: גם מילים נכונות לא תמיד צריכות להאמר, וגם ביקורת צריך לדעת למי להפנות. עלינו להזהר מאוד כאשר מדברים, ועל אחת כמה וכמה כשמפיצים את הדברים בפומבי.
אז בואו ונשמור על אווירה טובה ועל דיסקרטיות, כי זכותנו גם לא לדעת!

השאר תגובה