ומל ה’ אלקיך את לבבך

ומל ה’ אלקיך את לבבך

להכרית הקשר בין העין והלב

בפרשתו ניצבים כתוב “ומל ה’ אלקיך את לבבך (ל, ו).

ולכאורה תמוה, הרי “מילה” היא בדרך כלל על “ערלה”, וכן הוא גבי הלב, כמו שנאמר “ומלתם את ערלת לבבכם” (עקב י, טז), ואם כן, מהו שנאמר כאן “ומל גו’ את לבבך”, שימול הקב”ה את הלב עצמו?

ויש לבאר בזה:

לעיל נאמר “ושבת עד ה’ אלקיך גו’ בכל לבבך”, ואם כן, ברור שכאשר שבו ישראל בכל לבבם כבר לא נמצא אצלם “ערלה” בלב, אלא שגם כאשר אין לאדם “ערלת הלב” עדיין יש מקום לחשש שיפנה הלב מאחרי ה’. והוא מה שנאמר “ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם” ומפרש רש”י “העין רואה והלב חומד” (שלח טו, לט). והיינו, שאף אם אין ללב חמדה לדברים כאלו, הנה כאשר “העין רואה” הרי זה פועל על הלב ומוליד אצל האדם חמדה ותאווה.

וענין זה אין בכח האדם לשלוט עליו, שהרי קשר זה בין ראיית העין לחמדת הלב הוא טבע שהטביע הקב”ה בכל אדם, ופעולות האדם אין בכחם לבטל זה.

וזהו מה שמשמיענו הכתוב “ומל ה’ אלקיך את לבבך”, שימול הקב”ה ויכרית הקשר בין השפעת העין לחמדת הלב, ובמילא לא יתאווה האדם לדברים אסורים אלא יבואו “לאהבה את ה”א בכל לבבך ובכל נפשך” כהמשך הכתוב.

(ע”פ לקוטי שיחות חכ”ט עמ’ 167 ואילך)

השאר תגובה