התפילין ברוחני

התפילין ברוחני

“קשירת” תאוות הלב ושעבוד המוח

בפרשת שמע שבפרשתנו כתוב “וקשרתם לאות על ידך והיו לטוטפות בין עיניך” (ו, ח).

ויש לדייק בלשון הכתוב, שבנוגע לתפילין של יד נקט לשון “וקשרתם”, ובתפילין של ראש לא נאמר “וקשרתם לטוטפות” אלא “והיו לטוטפות”. שמזה מוכח שבתפילין של יד המצוה היא רק מעשה הקשירה, מה שאין כן תפילין של ראש מצוותן שיהיו מונחים על הראש, ונמצא שכל רגע שמונחים על הראש מקיים מצוות תפילין (וראה בצפע”נ על הרמב”ם (הל’ תפילין פ”ד ה”ד. מהד”ת ע, ד. פט, א) שהאריך בחילוק זה ודייק כן גם מלשון הרמב”ם).

ויש לבאר ענין זה בעבודת האדם לקונו:

החילוק הפנימי בין תפילין של יד ותפילין של ראש הוא כמבואר בשולחן ערוך (או”ח סכ”ה ס”ה) שתפילין של יד שמניחים על הזרוע כנגד הלב מורה על עבודת המדות, לשעבד להקב”ה “הלב שהוא עיקר התאוות והמחשבות”, ותפילין של ראש מורה “על הראש כנגד המוח” לשעבד “הנשמה שהיא במוח” להקב”ה.

ועל פי זה יש לבאר החילוק הנ”ל בין תפילין של יד לתפילין של ראש:

בנוגע למדות שבלב, הרי אין לבו של כל אדם ברשותו “להפך לבו מתאוות עולם הזה לאהבת ה’ באמת” (תניא רפי”ז), כי רק צדיקים “לבם ברשותם” (תניא שם), ולכן בתפילין של יד, שמורה על שעבוד תאוות הלב, המצוה היא הקשירה בלבד. זאת אומרת, שאף שאין האדם יכול להפוך את לבו מתאוות לבו לאהבת ה’ באמת, שיהיה משועבד בתמידיות לאהבת ה’, מכל מקום עליו לקשור את לבו, בדרך כפיה, לשלוט על עצמו שלא להוציא תאוותו מן הכח אל הפועל.

מה שאין כן בנוגע למוחו, הרי “מוחו ברשותו” של כל אחד ואחד מישראל, ש”יכול להתבונן בו בכל אשר יחפוץ” (תניא שם), ולכן מצות תפילין של ראש היא “שיהיה מונח”, היינו שיהיה משועבד באופן תמידי לעבודתו יתברך.

(ע”פ לקוטי שיחות חל”ט עמ’ 22 ואילך) 

השאר תגובה