הכהן הגדול כשלוחם של הבעלי-תשובה

הכהן הגדול כשלוחם של הבעלי-תשובה

בפרשתנו (כח, לה): “ונשמע קולו בבואו אל הקודש גו’ ולא ימות”. והיינו, שזה ש”נשמע קול” הכה”ג גרם ש”לא ימות”. ואם לאו, הרי הוא מתחייב מיתה ר”ל.

ויש לבאר את גודל ההכרח ב”ונשמע קולו”, עד שאם חסר דבר זה מתחייב מיתה:

מבואר בדרושי חסידות (ראה סה”מ תרצ”ט עמ’ 2 ואילך, ובכ”מ) שבקדושה העבודה היא בדרך כלל ב”קול דממה דקה” (מ”א יט, יב) ו”לא ברעש ה'” (שם, יא). אולם לעתים, יש גם בקדושה עבודה ב”רעש”, והיא עבודת הבעלי-תשובה. שמכיוון שבעבודתם בורחים הם ממקום המוות והטומאה, הרי עבודתם זו היא ב”רעש”, כדוגמת הבורח ממוות ר”ל, שבורח בצעקות ובקול רעש גדול.

והנה, הכהן גדול הוא שלוחם של כלל ישראל, ובכניסתו אל הקודש, עליו “להכניס” עמו את כל אחד ואחד מישראל, ולפעול בשליחותם, ללא יוצא מן הכלל. וזהו מה ש”נשמע קולו”. “קול” זה הוא הביטוי לעבודתו של הכה”ג בשליחות הבעלי-תשובה, שכאמור, עבודתם היא ב”השמעת קול” וברעש גדול.

אך כאשר לא “נשמע קולו”, ח”ו, מראה בזה הכה”ג שכביכול אינו רוצה לכלול עימו בעבודתו את אותם אלו שעבודתם היא בקול רעש גדול – הבעלי-תשובה. והרי זה פועל “מיתת” וביטול מציאות הכה”ג לגמרי, רחמנא ליצלן. כי אם אינו שלוחם של כל ישראל, בטל ממנו תואר “כהן גדול”.

(ע”פ לקוטי שיחות חלק ט”ז, עמ’ 337 ואילך)

השאר תגובה