הזהירות בבל תשקצו לטהרת הנפש

הזהירות בבל תשקצו לטהרת הנפש

בנוגע לנאמר בפרשתנו “אל תשקצו את נפשותיכם גו’ והתקדשתם והייתם קדושים כי קדוש אני” (יא, מג-מד), כתב הרמב”ם בסוף הלכות מאכלות אסורות, לאחר שמונה את הדברים שאסרו חכמים מפני שהם “בכלל אל תשקצו את נפשותיכם”, “כל הנזהר בדברים אלו מביא קדושה וטהרה יתירה לנפשו, וממרק נפשו לשם הקב”ה שנאמר והתקדשתם והייתם קדושים כי קדוש אני”.

ויש לעיין מדוע כתב הרמב”ם ש”הנזהר בדברים אלו” דווקא שהם הדברים שאסרום חכמים מפני בל תשקצו, “מביא קדושה וטהרה יתירה לנפשו”, ולא כתב כן לגבי דברים המפורשים בכתוב שהם אסורים מצד “בל תשקצו”?

ויש לתרץ, שבזה השמיענו גדר הזהירות מהדברים שהם בבל תשקצו מדרבנן:

הדברים שאסרו חכמים משום בל תשקצו הם דברים “שנפש רוב בני אדם קיהה מהן כו’ מתאוננת מהם” (ל’ הרמב”ם כאן הכ”ט), ואם כן יש מקום לתמוה מה ראו חכמים להזהיר שצריך להמנע מדברים אלו, כאשר גם בלי זה טבע רוב בני אדם הוא להתרחק מהם?

וזה משמיענו הרמב”ם, שאף שהאדם נזהר מדברים אלו מצד עצמו, גם בלי ציווי התורה, ראו חכמים להזהירו להתרחק מהן, כדי שההתרחקות מדברים אלו לא תהיה מצד טבע הגוף כי אם מפני ש”הנזהר מדברים אלו מביא קדושה וטהרה יתירה לנפשו וממרק נפשו לשם הקב”ה”, שאזהרת חכמים היא שיתרחקו מדברים אלו לשם קדושה, ולא רק מצד טבע הגוף.

(ע”פ לקוטי שיחות חל”ב עמ’ 66 ואילך)

השאר תגובה

%d bloggers like this: