ביטול כחרס – תנאי לטהרה

ביטול כחרס – תנאי לטהרה

בפרשתנו כתוב “וכלי חרש אשר יגע בו הזב ישבר, וכל כלי עץ ישטף במים” (טו, יב). ובתורת כהנים נאמר על זה “יכול אפילו נגע בו מאחוריו כו’, תלמוד לומר אשר יגע בו וכו'”. כלומר, שהדין הוא שאין כלי חרס נטמא מאחוריו, מה שאין כן כלי עץ או כלי מתכת, הרי הם נטמאים גם אם נגע הטמא מאחוריו.

ויש לפרש זה בדרך הרמז בעבודת האדם לקונו:

כלי חרס שעשוי מעפר רומז על האדם ש”יסודו מעפר”. ו”אחוריו” רומז על גוף האדם שלגבי נשמתו נקרא “אחוריים”.

והנה טבע הטביע הקב”ה בעולמו שאין האדם יכול לעסוק בכל זמנו בעניינים רוחניים בלבד כגון תורה ועבודה, אלא, מוכרח הוא להתעסק גם בענייני “אחוריו”, כאכילה ושתייה ובפרנסה וכיוצא בזה, כדי שתישאר הנשמה בגוף האדם.

אמנם, כשהאדם עוסק ב”אחוריו” שהם ענייני עולם הזה, ואינו יכול להשאר בדרגא נעלית של קדושה וטהרה, עלול הוא לחשוב שעל ידי זה גם נשמתו “נטמאת” בטומאת עוה”ז.

וזהו “אין כלי חרס נטמא מאחוריו”, שהנשמה הטהורה נשארת בקדושתה וטהרתה, ואינה נטמאת על ידי ההתעסקות בדברים שהם לצורך הגוף.

אך כדי שלא להיטמא בטומאת עולם הזה על האדם להישאר בבחינת “כלי חרס”, שירגיש את עצמו בביטול, בבחינת “ונפשי כעפר לכל תהיה”, מה שאין כן באם הוא בבחינת “כלי עץ”, שמתגאה בגדלותו, כמו עץ שצומח וגודל, או שהוא בבחינת “כלי מתכת”, שמקשה את עצמו כברזל, ואינו מתנהג בביטול ובענווה, הרי אז נטמא הוא מאחוריו, וכדי שענייני עולם הזה לא יטמאו אותו “מאחוריו” על האדם ליזהר להיות כמו “כלי חרס” – בענווה ובביטול.

(ע”פ לקוטי שיחות חי”ז עמ’ 170 ואילך)

השאר תגובה